ההשתוללות בשוק ההעברות נעצרה, הקבוצות מפנימות את ממדי המשבר

אפשר לדבר על חובות של מועדוני כדורגל או הצהרות של בעלים לגבי המצב הכלכלי של הקבוצה שהן מחזיקים, אבל אם רוצים להבין באופן הברור והפשוט ביותר מה עובר על הכדורגל האירופי צריך רק לתת מבט קצר לתוך שוק ההעברות שחקנים במהלך הקיץ. אותו "חלון ההעברות" שדרכו מתחמשות קבוצות בשחקנים הוא הדרך הבוטה ביותר של קבוצות להשתולל, לפתוח את הארנק - לפעמים גם כשאין כסף.

החלון הקייצי שנסגר בליגות הגדולות ב-31 באוגוסט נתן תחושה שהדברים מסתדרים מבחינה כלכלית בתעשיית הכדורגל אחרי תקופת הקורונה, בעיקר בגלל שתי תנועות ענק - המעבר של ליונל מסי מברצלונה לפריז, וכריסטיאנו רונאלדו שנחת במנצ’סטר יונייטד. אבל האמת רחוקה מכך - למעשה שוק ההעברות היה שחון בצורה קיצונית והדגיש עד כמה הקבוצות "יושבות על הארנק", ונזהרות. השוק הנוכחי הוא היבש ביותר מאז המשבר הפיננסי של 2008-2010 והוא מדגיש שהמועדונים והבעלים הפנימו את המצב החדש שיצרה המגפה. מה אפשר ללמוד משוק ההעברות של קיץ 2021? ומי מהליגות ממשיכה בכל זאת לחיות כאילו הכל כרגיל?

אירופה מהדקת חגורות

חמש הליגות הגדולות באירופה (אנגליה, ספרד, גרמניה, איטליה, צרפת) הוציאו ביחד במהלך החלון 3 מיליארד אירו, ירידה של 44% לעומת החלון של קיץ 2019 שהיה החלון האחרון שלפני הקורונה שבו הוציאו הקבוצות 5.4 מיליארד אירו.

כדי לקבל תמונה אמיתית יותר מומלץ להסתכל על נתוני הנטו - כלומר, כמה כסף הוציאו הקבוצות על רכישת שחקנים בניכוי הכסף שהן הכניסו ממכירת שחקנים. כאן הסיפור נראה כבר אחרת: סך ההוצאה נטו על רכישת שחקנים הסתכמה בחלון הנוכחי ב-777 מיליון אירו בלבד. במלים אחרות, מועדון כדורגל באחת מחמש הליגות העשירות של אירופה הוציא נטו על רכישת שחקנים 7.9 מיליון אירו - הסכם הנמוך ביותר מאז משבר הסאב-פריים.

  

החגיגה באנגליה נמשכת

כשמדברים על חמש הליגות העשירות ישנו הבדל בין הפרמיירליג האנגלית לבין היתר. קבוצות הליגה האנגלית שנהנות מהסכמי זכויות שידור גבוהים מאוד עדיין יכולות להרשות לעצמן מסע חימוש יותר נדיב גם בימי קורונה. כך, שבעוד שקבוצות הליגה האנגלית הוציאו נטו על רכש 699 מיליון אירו (34 מיליון אירו בממוצע לקבוצה), בשאר ארבע הליגות הגדולות ביחד הסתכמה ההוצאה נטו על בשוק ההעברות ב-106 מיליון אירו בלבד (1.35 מיליון אירו בממוצע לקבוצה).

בליגה הספרדית, למשל, הוציאו בחלון הנוכחי 293 מיליון אירו בלבד לעומת 1.35 מיליארד אירו שהוצאו בחלון של 2019. המשמעות היא שמחוץ לאנגליה הופעל אצל רוב הקבוצות מנגנון לפיו מה שיוצא הוא מה שנכנס. רוצים לרכוש שחקן? צריך למכור שחקן אחר כדי לממן את העסקה.

בספרד, אגב, גם הזרמת הון של 2.1 מיליארד אירו לליגה שהובטחה על ידי חברת הפרייבט אקוויטי CVC, בתמורה לרכישת 10% מהליגה, לא יכולה הייתה להיות מנוף ליצירת עסקאות מאחר שהסכום הוגבל להשקעה בתשתיות וסיוע בסגירת חובות ורק מעט ממנו הוקצה לרכש.

חוסר יכולת להתחייב על "מותרות" כמו שחקנים יקרים נובע מהחובות שצמחו בעשרות אחוזים, ובמקביל קיימת אי ודאות לגבי הזמן שיעבור עד שהמשבר יסתיים וההכנסות יחזרו לשיעור שלפני המגפה. בנוסף, ההבדלים בהסרת ההגבלות מחייבים זהירות ויוצרים פערים בין הליגות: בעוד שבאנגליה וצרפת הוסרו ההגבלות על כניסת קהל למגרשים, מה שיאפשר הכנסות גבוהות ממכירת כרטיסים ומנויים, באיטליה נפתחה הליגה כאשר התפוסה המותרת ביציעים היא 50%, בספרד היא 40% ובגרמניה הוגבלה הכמות ל-25 אלף צופים.

חלק מהקבוצות השתמשו בחלון ההעברות כדי לנסות ולצמצם חובות או כדי לשפר את התזרים. בספרד, חמש קבוצות הרוויחו כסף בשוק ההעברות, כולל ריאל מדריד (47 מיליון אירו רווח) וברצלונה (39 מיליון אירו). בגרמניה כמעט מחצית מהקבוצות בליגה הרוויחו כסף בשוק ההעברות. וגם מסעות רכש היסטוריים לא נעשו מבלי להיות מחושבים מאוד - רד בול לייפציג, שהוזכרה כמי שיצאה למסע קניות מטורף שכלל הוצאה של 107 מיליון אירו (הכי הרבה בהיסטוריה של המועדון), הכניסה בצד השני 112 מיליון אירו ממכירת שחקנים, כך שבפועל היא יצאה מורווחת.

מגמת הרחבת פערים

העובדה שקבוצות הליגה האנגלית מרשות לעצמן להמשיך ולהתנהל די בטבעיות מבחינת רכישת שחקנים לעומת שאר היבשת עשויה להרחיב פערים בשנים הקרובות. בשנתיים של הקורונה ניכרה בבירור תנועה של שחקני טופ-קלאס לעבר אנגליה, כאשר מדינות כמו גרמניה, איטליה וספרד איבדו כוכבים.

אם מדברים על הרחבה אפשרית של פערים, שווה רק להזכיר שבגמר ליגת האלופות של 2021 שיחקו שתי קבוצות אנגליות (צ’לסי ומנצ’סטר סיטי). מישהו מהמר היום נגד נוכחות אנגלית מאסיבית גם בשלבי ההכרעה של ליגת האלופות השנה?

רונאלדו ומסי כמשל

שלוש מארבע הקבוצות שהוציאו הכי הרבה כסף בחלון ההעברות הן מאנגליה. ומבין כולן דווקא ארסנל היא זו שרשמה את החלון הפרוע ביותר באירופה עם הוצאה נטו של 134 מיליון אירו. סיטואציה שאפשר אולי להבין אותה לאור העובדה שהמועדון הלונדוני לא הצליח להיכנס לליגת האלופות, מה שגורר באופן ישיר אובדן משמעותי של הכנסה. מבחינת ארסנל הגישה היא שעדיף לשקם עכשיו את ההריסות, להשקיע ברכש, כדי לחזור להיות תחרותיים ולהיכנס לפחות לטופ-4 שמבטיח כניסה לליגת האלופות.
אחריה ניצבת מנצ’סטר יונייטד עם הוצאה נטו של 111 מיליון אירו, כולל השקעה סולידית בכריסטיאנו רונאלדו.

שתי ההעברות המדוברות של הקיץ נעשו בסכום אפסי: פריז סן ז’רמן המתינה בסבלנות לסוף החוזה של מסי כדי לקבל אותו בחינם, יונייטד שילמה רק 15 מיליון אירו ליובנטוס עבור רונאלדו, כשניצלה את הגיל המבוגר שלו (37) ואת העובדה שבעוד שנה היה מסיים חוזה והופך לשחקן חופשי.

רונאלדו ומסי הן דוגמה לאופן שבו קבוצות ניצלו הזדמנויות. הרבה יותר שחקנים עברו בקיץ הזה בחינם אחרי שסיימו חוזה. פריז סן ז’רמן הביאה ארבעה שחקני הרכב - מסי, ווינלאדום, סרחיו ראמוס ואת השוער הנפלא ג’יאנלואיג’י דונארומה בהעברה חופשית. שנה אחת לאחור, כשהם בתוך חוזה, היא הייתה צריכה לשלם תמורתם על פי הערכות כ-220 מיליון אירו. בנוסף, יותר ויותר קבוצות השתמשו בשוק ההעברות הנוכחי בשיטה של השאלת שחקנים, שמנטרלת את המשמעות של דמי רכישה.

תם עידן ההעברות הגדולות?

קיץ 2021 לא הצליח להכניס אפילו העברה אחת לצמרת ההעברות הגדולות בהיסטוריה. ג'ק גריליש שנרכש על ידי מנצ'סטר סיטי מאסטון וילה ב-117 מיליון אירו הוא רק ההעברה השביעית בהיסטוריה של הכדורגל. רחוק מאוד מהעברת ניימאר ב-2017 (222 מיליון אירו) או אמבפה ב-2018 (145 מיליון אירו). בעוד שבקיץ האחרון שלפני הקורונה עברו באירופה 16 שחקנים בסכום של 50 מיליון אירו ומעלה, בקיץ הנוכחי רק חמישה שחקנים נמכרו בסכום הזה.