בזמן שבו על פי התיארוך המסורתי חי אברהם אבינו, האימפריה הגדולה בעולם התרסקה. העיר אור (Ur) בדרום עיראק של היום נפלה לפולשים מעילם, באיראן של ימינו. קינות כואבות נכתבו על היום הזה, אך עבור רבים נפילת האימפריה הייתה ברכה. מי שבורכו מכך יותר מכל היו הסוחרים בעיר אשור, בכורדיסטן העיראקית של היום. הם יצרו מערכת מסחר, אשראי ותאגידים מפותחת להדהים, שלמרות זמנה הקדום (לפני 4,000 שנה) מזכירה מאוד את זו המקובלת היום.
ערב ראש השנה תשפ"ב, בין ענייני התקציב הבוערים והסיכומים הכלכליים, בחרנו לצאת למסע קצר בזמן. הסיפור של אשור הקדומה מעניק הצצה אל האופן שבו נבנתה מערכת פיננסית. קשה שלא להתפעם מהשיטות המתוחכמות והבעיות הכה-מוכרות שהאשורים העתיקים נאלצו להתמודד איתן - מהלוואות, דרך בעלי הון שהחזיקו בממון ובכוח, ועד הדרכים שבה טופלו אלו שאיחרו בתשלומים - למרות שמדובר על אבות אבותינו שחיו ופעלו לפני 4,000 שנה.
הציטוטים בכתבה זאת והפרשנויות נשענים על עבודת הדוקטורט של רפאל בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית מ-2012: "מוסדות כלכליים של המסחר האשורי העתיק במאות ה-20 עד ה-18 לפני הספירה".
המנוע של הכלכלה הקדומה: הברונזה
האימפריה של אור ניהלה משטר ריכוזי בו כמעט כל הקרקע הייתה בבעלות ישירה של ארמון המלך, או של אחד המקדשים הגדולים לאלים העתיקים. מי שישבו בקרקע, לעיתים במשך דורות רבים, עיבדו אותה כי הארמון או המקדש הרשו להם לעשות כן. בתמורה לזכות לעבד את הקרקע, הם שילמו מסים כבדים. אם הם לא יכלו לשלם אותם, פקידי הממשל היו רושמים כמה הם חייבים. מי שפיגר בתשלומים לאורך זמן - נחטף לעבדות. הייצור, המחירים והמסחר - נשלטו ברובם על ידי המוסדות הגדולים והעוצמתיים בשלטון.
כשהאימפריה של אור קרסה סופית, משפחות מצאו את עצמן מקבלות לראשונה בעלות פרטית על הקרקע ששימשה אותן עשרות ומאות שנים. סוחרים יכלו לפעול בלי רשות מאף מלך, לקנות סחורה ולמכור אותה - ולשמור לעצמם את הרווחים. כך נוצרה כלכלת השוק המפותחת העתיקה ביותר שאנו מכירים.
כדי להבין את הכלכלה הקדומה, צריך להכיר את המנוע שלה, הברונזה: מתכת חזקה, עמידה וניתנת למיחזור בקלות. לאחר אלפי שנים של שימוש בנחושת ובאבן, גילוי הברונזה אפשר להכין כלי עבודה אמינים, לשדרג כלי חקלאות, וליצור כלי נשק רבי עוצמה.
ברונזה אינה מתכת אחת - היא סגסוגת של נחושת ומעט בדיל. אם שתי המתכות היו קיימות במקום אחד, הרי שאותו מקום היה שולט בעולם העתיק ללא עוררין. אך רצה הגורל - ואין אפילו ארץ אחת כזאת. נחושת קיימת בקווקז, בסיני ובקפריסין. אם מחירי הנחושת היו גבוהים מספיק, אנשים חצו את המדבר כדי לכרות אותה בתמנע שבנגב.
בדיל, המרכיב השני בברונזה, היא מתכת נדירה עוד יותר, והמקור הכי זמין לה עבור יושבי המזרח התיכון היה אי שם באפגניסטן של ימינו.
לכן, נדרש מסחר ארוך טווח כדי לקיים את הכלכלה: סוחרים קנו את המתכת יקרת הערך, חצו את איראן ומכרו אותה לעילמים. העילמים מכרו אותה לאכדים במרכז עיראק, ואלו מכרו אותה לאשורים בצפון עיראק. הסוחרים האשורים קנו את הבדיל במחיר של שקל כסף לכל 15 שקל בדיל, ולקחו אותו רחוק עוד יותר - אל אנטוליה, בטורקיה של ימינו. הסוחרים הקימו באנטוליה מושבה בשם כנש, שהמכתבים שלהם שנמצאו שם הם המקור לידע שיש לנו עליהם. שם, בהרי אנטוליה העשירים במתכת הכסף, היה אפשר לקנות שקל כסף בתמורה ל-7 שקלים בדיל בלבד. כלומר, במסע מוצלח הלוך ושוב - הסוחר האשורי היה יכול להכפיל את כספו.
תחילת עידן ההשקעות: תשואה וחלוקת דיבידנד
למרות רווח גולמי של מעל 100%, העסקים היו כרוכים בהוצאות: המשלוחים התנהלו על גבי חמורים, בדרכים לא סלולות, במשך 40 ימים (אם מזג האוויר היה טוב) והם נדרשו לשלם מסים רבים לשליטים בממלכות הזעירות בגבול סוריה-טורקיה של ימינו: הן בסחורה שנשאו, והן בהתחייבות למכור להם במחירים מועדפים.
כדי להתחלק בהוצאות ולעמוד בנטל המס, סוחרים התאגדו בתאגידים: חוזה בין משקיעים מצהיר ש"הם אחראים במשותף על ההוצאות והמסים שלהם לפי הנכסים שלהם". כלומר, כל משקיע שילם הוצאות ומסים לפי שיעור ההשקעה במיזם.
ההתאגדויות נשאו אופי של השקעה בשותפות מוגבלת: משקיעים שמו כסף ב"שק" (קרן השקעות) של סוחר, תוך הבטחה להכפיל את הסכום לאחר תקופה מסוימת (בדרך כלל 12 שנים). כלומר - תשואה של 6% בשנה, תוך סיכון להפסיד את ההשקעה. בנוסף, המשקיעים קיבלו דיבידנדים קבועים. סוחר אחד מסביר ש"אני חייב לשלם למשקיעים שלי בחודש ההוא", ואחר מפרט ש"המשקיעים שלו מימשו רווח על הזהב - כל אחד שתי מנות כסף לכל מנה של זהב".
בדרך כלל ראשי המשפחות שניהלו את העסקים לא ביצעו את המסעות בעצמם, אלא שכרו מובילים מקצועיים, וסוכנים באנטוליה שניהלו עבורם את המסחר בשטח. הם היו זכאים לשיעור מהרווחים, ולכן שאפו לנצל הזדמנויות מסחריות שנקרו בדרכם: "סוחרים רבים מאבלה באו הנה, ובארמון מכרו להם הרבה נחושת, והם נתנו בתמורה כסף ביחס של 150 לאחד. תוך 10 ימים הנחושת בארמון תיגמר, ואז אקנה כסף ואשלח לך". כלומר, הסוכן חיכה שהנחושת תיגמר והמחיר עליה יעלה, ואז ימכור את הנחושת ברשותו תמורת כמות גדולה יותר של כסף.
הסכמי הגירושין הראשונים: מי מקבל מה
האשורים לא הסתפקו בשינוע סחורות למרחקים. הם ייצרו המונית וייצאו את המוצר שבו היה להם יתרון יחסי: בדים. תעשיית הטקסטיל האשורית נשלטה בידי הנשים, ששכללו את טווית הבדים הביתית לכדי מפעלים אדירים של יצור המוני. הבדים נחשבו איכותיים מאוד, ונוצרו לפי הזמנות ספציפיות: "דאגי שהם יסרקו את פני הבד הזה פעם אחת, אבל לא סריקה מיוחדת", מבקש סוחר אשורי מאשתו שניהלה בית אריגה בעיר אשור. "האריגה צריכה להיות צפופה. על כל בד הוסיפי מנה אחת נוספת של צמר בהשוואה לבד הראשון ששלחת לי, כך שהוא יהיה טוב יותר". על בדים טובים ניתן היה לעשות רווח (גולמי) של 200% בסיבוב מוצלח בין העיר לשטח וחזרה.
כלומר, נוצרה כאן חלוקת עבודה מגדרית: הגברים ישבו וניהלו את המסחר והחשבונות, לעיתים בשטח. הנשים ישבו בעיר, וניהלו את הייצור המקומי. הגבר והאישה נחשבו פעמים רבות שותפים שווים, והדבר התבטא בחוזי הנישואין. אחד מהחוזים שנמצא אומר ש"[הגבר] נשא לאישה את [האישה], הבית הוא רכוש שניהם. אם ירדו מנכסיהם או שיצברו הון גדול, הכול יהיה משותף להם. אם [הגבר] ינטוש את [האישה], הם יחלקו את הבית ביניהם. כאשר ייפטרו מן העולם, [שמות היורשים] יקבלו את הבית".
הנכסים המשותפים לא רק היו עניין כלכלי ופרקטי, אלא גם שאלה של מעמד חברתי. כך למשל, מאיצה למאסי בבעלה פושוכן לרכוש נכסי נדל"ן: "מאז נסיעתך, שלימאחום כבר בנה בית פעמיים! ואנחנו, מתי נוכל לעשות כמוהו?"
העלמות מס ראשונות: לא לדווח על בדים
הממלכות בדרך ניסו לאסוף מס, והסוחרים ניסו להתחמק ממנו. הסוחרים היו מאוגדים ב"כרום" (Karum), איגוד מקצועי ופוליטי שהפעיל בוררויות, שווקים ולוביסטים. הוא חתם הסכמים עם השליטים בדרך, כדי שאלו יספקו את שירותי השמירה ואף יפעילו מנגנון ביטוח מפני מקרי שוד, בתמורה לתשלום מס. סוחר מספר במכתב על מקרה בו "שודדים פרצו לבית ולקחו 6 בדים...הלכנו למשרד הארמון, והם אמרו 'נחפש את הבדים, ואם אלו אבדו - נשלם פיצויים באופן אישי’".
אך לעיתים המסים הגבוהים לא היו שווים את זה, ואז סוחרים ניסו להעלים מס על ידי מסע בדרכים צדדיות: "אם תוכלו להבריח את הבדים, אז תבריחו אותם. אם לא תוכלו להבריח, קחו אותם לארמון, שהארמון ייקח את המס שלו". סוחר תאב בצע (בצע = חתיכה ממנת כסף) ביקש מחברו "באותה צורה שאתה נותן הוראות בנוגע לסחורה שלך והם מבריחים לך - תן הוראות כך שהם יבריחו 50 בדים טובים עבורי". אבל לעיתים, זה לא היה אפשרי: "שים לב ללוחות [האשראי] שלי. אל תבריח דבר, השמירה חזקה".
בנוסף להסכמי השמירה עם השליטים בדרך, הכרום הצליח לעיתים גם להשיג הסכמי יבוא בלעדי, במסגרתם השליטים התחייבו לסלק את מתחריהם האכדים של הסוחרים האשורים. מטרת הכרום הייתה לצבור כמה שיותר זהב בעיר אשור, כדי לצבור הון למקרי חירום - וכדי להביא מתנות לאל אשור במקדשו. לצורך כך הופעלו רגולציות שאסרו על מכירת זהב לזרים. מי שהרוויח בזהב, היה מוכרח להחליף אותו בעיר בכסף: "אף על פי שהזהב שלך לא היה שווה 7 שקלי כסף", כותב סוחר לחברו במפגן פאסיב אגרסיב "הצלחתי למכור אותו בעיר ב-7.5 שקלים".
גם מוצרים אחרים, כמו לאפיס-לזולי וברזל, נחשבו "אסטרטגיים" והכרום הגביל את המסחר בהם מחוץ לאשור. זה כמובן לא אומר שכולם הקשיבו להם: "אם הברזל שלקחת עדיין נמצא אצלך, לך ושלח לי את הברזל הנה. הכרום לא צריך לדעת. כאן, הגנרלים המקומיים ממשיכים ללחוץ עלי ואומרים 'אם יהיה ברזל איפשהו, כתוב’".
גם לפני 4,000 שנה: מלחמות מרסקות כלכלה
המצב הגאו-פוליטי במזרח התיכון תמיד היה רגיש. אילי המלחמה באנטוליה נלחמו זה בזה על כוח, כסף וכבוד, ובעיות ביטחוניות פגעו בכלכלה. "אחרי שהם עזבו, היו בעיות", כותבים סוכנים של סוחר לממונה עליהם. "השוק מופרע, ואנחנו לא במצב לממש את ההבטחות שניתנו כאשר מכרנו את הסחורות. קשה להשיג כסף, אל תצפה להרבה כסף. המחירים נמוכים".
לעיתים, מלחמות של ממש פרצו, והסוכנים והסוחרים בכנש מצאו את עצמם בעין הסערה: "יש הפרות סדר ואנחנו חוששים לחיינו. בינתיים בשום פנים ואופן אין להכין חוזים אלא אם אנחנו מחויבים לממונים עלינו בלא פחות מכיכר כסף".
מלחמה כזאת הביאה לכך שמושבת הסוחרים האשורים בכנש נשרפה עד אפר, וקברה איתה את בתי הסוחרים וארכיוני המסחר שלהם שנשמרו בקפידה. העיר הוקמה מחדש, אך נחרבה בשריפה שנית. מבחינת האשורים היה מדובר באסון, אך מבחינתנו זה נכס אדיר - לוחות החימר שהם כתבו עליהם התקשחו בחום, ונשארו קבורים בהר במרכז טורקיה עד שחוקרים מצאו אותם בחפירות ארכיאולוגיות.
עד היום, נמצאו מעל 23 אלף מסמכים שלהם, ורק כרבע מהם תורגמו משפת המקור - אכדית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
