להוריד אחת ולתמיד את החסמים בביזור מערכת החינוך

דקה אחרי האחד בספטמבר ובואנו לחגים ולשנה החדשה, כדאי להפוך הצהרות למעשים ולהתחיל בתהליך אמיתי של תיקון חוליי מערכת החינוך, או לפחות חלק מהם. הכרזתה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון בוועידה הלאומית לחינוך של מרכז השלטון המקומי (24.8.21) על כך ש"משרד החינוך צריך להפוך רגולטור ולא מבצע, ולהשאיר לשטח לעשות מה שהוא טוב בו - ללמוד ולחנך" לא חדשה, ולמעשה מבטאת את מה שנכתב בדוחות רבים שהוגשו לאורך השנים למשרד החינוך.

מערכת החינוך הישראלית היא ריכוזית מאוד, גם בהשוואה בינלאומית. על פי דוחות ארגון ה-OECD, ישראל ממוקמת מתחת לממוצע המדינות החברות בארגון במידת הריכוזיות בתחום החינוך. 69% מההחלטות בתחום החינוך בישראל מתקבלות על ידי המדינה, זאת בהשוואה לממוצע המדינות האחרות בהן הדרג המדיני אחראי רק על 35% מההחלטות. לבתי הספר בישראל יש סמכות לקבל רק 19% מההחלטות הנוגעות לחינוך. לעומת ממוצע של 34% במדינות המפותחות. בהולנד לצורך ההשוואה, 92% מכלל ההחלטות מתקבלות בדרג בתי הספר.

מה שכן השתנה הוא שבחודשים האחרונים מילת הקסם הנשמעת מכל עבר היא אוטונומיה חינוכית, כך גם בדברי השרה. עם זאת, ברור שלא ניתן לעבור מריכוזיות יתר בכל קנה מידה למצב הנמדד בהולנד.

מסתבר שבין ההצהרה לבין ביצועה בפועל קיימים כמה חסמים. כי אם כולם יודעים שזה מה שצריך לעשות, אז מדוע זה לא קורה? החסמים העומדים בפני מערכת החינוך לביזור סמכויותיה קשורים במבנה המפוצל של תשתיות החינוך ומערכות חינוך נפרדות המקיימות הסדרים שונים עם המדינה בכל הנוגע לתקצוב, פיקוח והורדת החלטות לשטח. אבל, החסמים נעוצים גם בעובדה שקבוצות חברתיות שונות בישראל מגיעות להישגים שונים על בסיס סוציו-אקונומי - נתון שנשאר עקבי לאורך השנים בדו"חות ה-OECD. כך, למרות שסך כל ההישגים עלו, הפערים בין הקבוצות בהחלט נשמרו.

על-מנת למנוע אסון חברתי כלכלי בעתיד, חייבת ממשלת ישראל להוביל טיפול עומק במערכת החינוך הכולל צמצום הפערים בין התלמידים, מעורבות רבה יותר במוסדות החינוך החרדיים וטיפול באפליה התקציבית הנמשכת בבתי הספר הערבים. אולם, לא די בכך. הנתונים מוכרים, הכוונות כנראה טובות, אבל הפתרונות הניתנים לאורך השנים אינם מביאים לשינוי המיוחל. נדרש שינוי בפרדיגמה, ובתמצית: הסטת משקל הכובד של המדיניות וההשקעה התקציבית אל כוח ההוראה. יש לפעול לחזק את המורים והמנהלים בשטח אמצעות תמיכה מקצועית ועצמאות. להשקיע בהכשרת המורים ובהפיכת המקצוע לאיכותי, נחשק וכזה המאפשר התפתחות אישית ואינטלקטואלית. מורים בעלי אישיות חינוכית ושאר רוח, יוכלו להתמודד עם אתגרי השעה. ביזור אמיתי של הסמכויות לשטח תוך מתן התמיכה המדינתית הדיפרנציאלית הראויה לרשויות ובתי ספר מוחלשים כדי לחזק את נקודת הפתיחה של התלמידים, הוא צעד ראשון בכיוון זה.

המציאות של הימים האחרונים והדיווח של ראשי רשויות ומנהלים מהשטח מספרים סיפור אחר: למרות ההצהרות, מערך שלם של תפקידים במערכת בנוי על פיקוח, דיווח ווידוא ביצוע. שנתיים לתוך מגפת הקורונה ושינוי סדרי עולם- הגיע הזמן לתת אמון במנהלים ובמורים. לא תיתכן אוטונומיה פדגוגית ללא אמון באנשי החינוך. שרת החינוך מדברת את השפה החינוכית ומשדרת אמון רב בשדה החינוכי. זהו אכן שינוי לטובה ונקודת פתיחה ראויה. אך השלב הבא, דווקא בעיתוי הזה, הוא תרגום למעשים. תנו לשטח לומר את דברו, להציע פתרונות ולעשות את מה שהוא יודע הכי טוב. לחנך.

הכותבת היא ראשת התכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים