למה אנחנו מופתעים כשאישה מתמנה לעמדה בכירה?

מדי פעם, מתפרסמות ידיעות חדשותיות על מינויים של נשים בתפקידים בכירים שהיו מאוישים עד לאותה עת, בידי גברים. הידיעות האלה, כמו במקרה של תנ"צ סיגלית בר צבי שמונתה לדרגת ניצב במשטרה לפני כמה ימים, מתקבלות בקריאות "כיפאק הי" בעיקר מצד ארגוני נשים המברכים על השינוי, אך גם על ידי גורמי תקשורת ובכלל על ידי אנשים שפשוט שמחים בכל התקדמות לעבר שינוי מיוחל.

ואכן, כל מינוי שכזה הוא משמח מאד, משום שמשמעו התקדמות של עוד צעד לעבר שוויון מגדרי, ויותר נשים שמאיישות תפקידים בכירים בצמתי קבלת החלטות, אומר שההחלטות שיתקבלו יהיו משתי נקודות מבט נשית וגברים, ולא רק מנקודת מבט אחת, מה שאומר - סיכוי טוב יותר לשינוי.

מה שלא רואים מאחורי התמונות המחויכות, הטפיחות על הכתף וצהלות השמחה של כולם, זה את רף הציפיות המונח על כתפיה של אותה אישה שזה עתה זכתה במינוי החשוב. משום שעם כל השמחה, עתה כל העיניים מופנות אליה ורף הציפיות ממנה גבוה לא פחות מגובהו של האוורסט.

בראש ובראשונה, מצופה ממנה להביא "רוח חדשה". או במילים אחרות, סגנון ניהול חדש - הסגנון הנשי. כאשר גבר נבחר לתפקיד, המושג "רוח חדשה" לא עומד על הפרק מכיוון שסגנון הניהול הגברי ידוע לכל (כמובן בניואנסים כאלה ואחרים). כשאישה מגיעה לעמדה בכירה שזה כשלעצמו שינוי, כל העיניים נשואות אליה בציפייה. ועכשיו למלכוד, אם אישה תמשיך ותנהל כמו קודמה בתפקיד - טוב ככל שיהיה - יתאכזבו ממנה משום שלא הביאה שום רוח רעננה, אם היא תהיה קשוחה ממנו, יגידו שהיא ביצ'ית, אם היא תהיה רכה ו"נשית מדי" יזקפו גם את זה לרעתה. נדמה כי לא משנה מה סגנון הניהול שתביא, יהיה למישהו מה לומר על הניהול שלה.

אי אפשר לנצח פה

הדבר השני שמצופה ממנה הוא לקדם את נושא השוויון המגדרי בארגון. פגשתי לא מעט נשים שהתקדמו לתפקידים בכירים ודווקא מכיוון שהן נשים, הצפייה מהן הייתה - בנוסף לכל התפקידים שלהן - לקדם את הנושא, מבלי לקבל תמורה נוספת על העבודה הזו. ראיתי מנהלות שהשקיעו שעות על גבי שעות של פעילויות בנושא, שעות שבאו על חשבון העבודה השוטפת שלהן, רק כי היה מצופה מהן וזה נראה לכולם טבעי.

הדבר השלישי הוא, שבאופן אוטומטי היא הופכת למודל השראה. נשים נושאות אליה עיניים, נערות נושאות אליה עיניים וכך גם ארגוני הנשים, וזה הגיוני משום שהיא הצליחה להגיע למקום שאף אישה לא הצליחה לפניה. ועכשיו כל צעד שהיא תעשה, ינוטר ויבוקר. וגם פה היא במלכוד מכיוון שהיא לא צריכה להוכיח את עצמה רק כמנהלת טובה מעכשיו, אלא גם כמודל השראה מצוין.

נדמה שכך או כך, אי אפשר לנצח פה. רף הציפיות הוא גבוה וכרגע זה הנטל הנוסף על מינויים בכירים ופורצי דרך. חשוב שנשים שמגיעות לתפקידים בכירים, יפעלו מתוך מודעות לרף הציפיות מהן ויקחו את זה בחשבון, כמו גם ילמדו לנווט בתוך זה ולשים את זה על השולחן באופן גלוי.

ומתי נדע שהשינוי בשוויון המגדרי כבר כאן? כאשר מינוי אישה לתפקיד בכיר, לדירקטוריון, לתפקיד בכיר במוסדות ביטחוניים ובכלל, כבר לא יהיה חדשות. כאשר לא יועמסו עליה כל הציפיות שלנו כחברה וכאשר לא יהיה שיח אחד על מינוי גברי ושיח אחר על מינוי נשי.

הכותבת היא מנכ"לית דרך אישה ויועצת אירגונית המתמחה בשוויון מגדרי