החוק הראשון של המערכת האקדמית היום: אתה חייב להכניס לנו כסף

טור זה עוסק בבעיות שפוקדות את האקדמיה בישראל. שיטת העבודה שלי פשוטה - אני כותב על חוויותיי ועל מה שאנשים קרובים לי חווים יומיום. איני מנסה לכתוב דוח אובייקטיבי, אלא להציץ לתוך העולם האקדמי שאני אוהב ומוקיר. מטרתי היא קודם כל לייצר שיח פתוח. מובן מאליו שהמסגרת מחייבת אותי לפשט חלק מהרעיונות.

בשיחה עם קולגה, פרופסור וראש חוג באוניברסיטה מובילה בארץ, הוא אמר לי כך: "לא אוהבים אנשים מהסוג שלי". ב"אנשים מהסוג שלי" כוונתו היא חוקרים יסודיים שמפרסמים מעט ושאינם מגישים בקשות לקרנות מחקר חיצוניות. ומדוע אין אוהבים אנשים מסוגו? אדם מסור למערכת, שחינך דורות של סטודנטים שהפכו לאנשי אקדמיה מובילים, היא אחת ויחידה - הוא אינו מכניס כסף למערכת.

במודל התקצוב הנוכחי יכול חבר סגל להכניס למערכת כסף בשתי דרכים מרכזיות: קרנות מחקר ופרסום מאמרים - כך נכתב במודל התקצוב של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל משנת 2012: "שתי התפוקות המרכזיות שצריך מרכיב המחקר לשקף הינן זכייה בקרנות מחקר תחרותיות ופרסומים מדעיים". האוניברסיטאות (ולא המכללות) מתוגמלות באופן ישיר ועקיף על פרסום מאמרים וזכייה בקרנות מחקר חיצוניות. בשיחה שקיימתי עם סגן רקטור במוסד מוביל אחר הוא אמר לי שהדבר הראשון שמסתכלים עליו הוא קרנות מחקר. אנחנו צריכים לדעת כמה מכניס חבר סגל למערכת.

התוצאה היא כמובן אינפלציה של בקשות לקרנות מחקר שהובילה לכך שבשנה האחרונה הקרן הלאומית למדע הוציאה הודעה שבה היא מבקשת לא להגיש הצעות שאינן מייצגות מחקר אמיתי: "אנו סבורים כי על הגשת בקשה למימון מחקר לקרן הלאומית למדע להתבסס אך ורק על צורך אמיתי בתמיכה כספית". בלשון לא מכובסת, כדי להתקדם בדרגות על חבר הסגל להכניס כסף למוסד, לשם כך עליו לזכות במענקי מחקר, גם אם אין לו צורך ממשי בכך, ולכן הוא או היא יכתבו הצעות מחקר גם שאין לה או לו צורך אמיתי בכך. הדבר נכון במיוחד במדעי הרוח. בלא מעט מקרים מחקרים מעמיקים מאוד לא דורשים הוצאות גדולות, אך גם במדעי הרוח, כחלק מהטרנד החדש, נדרשים חברי הסגל להכניס כסף לקופה - אלו הופכים את מחקרם האמיתי להצעה מנופחת שתכניס למערכת כמה שיותר כסף. אך האבסורד לא נגמר כאן שכן, מהרגע שהתהליך החל זכייה בקרן מחקר הפכה להיות תנאי לקבלה ולקידום. התוצאה היא אינפלציה של בקשות לקרן הלאומית למדע.

דרך נוספת של חברי סגל להכניס כסף למערכת היא לפרסם מאמרים בכתבי עת נחשבים. השאלה מי קורא את המאמרים, מה השפעתם על העולם האקדמי בפרט, ועל השיח הציבורי בכלל, זניחה. רבים מכתבי העת היום הם כתבי עת בתשלום (כדי להיות מסוגל לפרסם בהם על החוקר לזכות בקרנות מחקר) ובחלק מהם תהליך השיפוט מעט שונה - פחות קשוח, הרבה פחות קשוח. התוצאה היא פרסום מאמרים שלא עברו שיפוט קשוח בכתבי עת מהשורה הראשונה (frontiers וכדומה). כאשר המטרה היא הפרסום עצמו ולא תוכן הפרסום, התוצאות לא מאחרות להגיע (בטור אחר נרחיב על הקושי לשחזר תוצאות של מחקרים קודמים). כתיבה מיותרת ואינסופית תוך ציטוט עצמי בלתי נגמר, כאמור, אם לא מצטטים אותך אתה לא קיים. אנשי האקדמיה נאלצים להצדיק את קיומם באינספור דרכים נלוזות.

בזמן שעשיתי פוסט דוקטורט במכון וייצמן, אמר לי אחד החוקרים המובילים, אתה הולך במסדרון ולא רואים את הפנים שלך אלא את כמות הכסף שהכנסת למערכת. ברור לי שיש לזה גם סיבות טובות, המערכת האקדמית מתוקצבת בחסר ועליה להגן על עצמה גם בדרך זו. הדבר נכון שבעתיים במדעי הרוח - הסובלים מירידה חדה במספר הסטודנטים. ואולם, בין כמות המאמרים לבין איכות המחקר אין מתאם; גם אין מתאם בין חוקר מעולה לבין היכולת לזכות בקרנות מחקר ומכאן, לא כל מי שמקבל תקן באוניברסיטאות הוא החוקר הטוב ביותר, או מי שמעורר השראה בקרב הסטודנטים. מי שמקבל תקן היום הוא קודם כל מי שמסוגל להכניס כסף למערכת - מי שמבין את כללי המשחק ומשחק אותו בצורה הטובה ביותר.

אני מבין היטב את מערכת האילוצים שהובילה אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום, ואיני מבקש להאשים, רצוני הוא להשמיע קול שרבים באקדמיה משמיעים כבר זמן רב: מודל התקצוב הנוכחי פוגע בייעוד של המערכת האקדמית והתשלום לא יאחר לבוא, למעשה, אנו כבר משלמים אותו ובמזומן.

הכותב הוא הוא חוקר ומרצה במכללה האקדמית תל חי