האנטישמיות, הפליטים ומשבר האקלים: גם באיחוד האירופי נדרשים לחשבון נפש

האיחוד האירופי הוא סיפור הצלחה. דווקא ביבשת שההיסטוריה שלה רוויה בדם ובאכזריות אנושית, הוא הפך את הרעיון של מלחמה נוספת למופרך. הסחר והתנועה החופשית בשילוב עם הגלובליזציה העלו את רמת החיים של רוב תושביו, ויש תור של מדינות שמחכות להצטרף אליו. הוא צלח אתגרים פוליטיים וחברתיים מאז שהוקם ואף התגבר על עזיבה ראשונה של אחת מחברותיו ("ברקזיט") לפני כשנה.

למרות שהוא תמיד נמצא במשבר כלשהו, או רגע לפני המשבר הבא, האיחוד כארגון מצליח איכשהו תמיד להתקדם. בימים אלה, למשל, באמצעות חוב משותף ראשון למדינות החברות בו, שמסמל את הסולידריות ביניהן ואולי את עתידו בתור "ארה"ב של האיחוד האירופי".

אבל יש לו גם רשימת "חטאים". יש כמה נושאים שבהם האיחוד האירופי כארגון, והמדינות המרכיבות אותו, מתעלמים באלגנטיות מהמציאות משום שאינה מתאימה להם, או פשוט נכשלים בהתמודדות אתה. יש מקרים בהם האיחוד נוקט מעין כפל-לשון: דיבורים לחוד כלפי חוץ ומעשים לחוד מבחינת מדיניות. יש תחומים בהם הוא מצטייר רק כגוש כלכלי המונע מאינטרסים של רווח והפסד, ללא העקרונות המוסריים שהוא מתיימר לייצג. לקראת יום הכיפורים וזמן חשבון נפש, חשבנו להתמקד בכמה מהם.

1. מדיניות ההגירה והפליטים

הים התיכון מלא בגופות בני אדם שניסו להגיע לאירופה. המספרים מזעזעים. הם נעים בין 15 אלף ל־30 אלף בני אדם בעשור האחרון, לפי ספירה של ארגונים שונים. מאז תחילת שנת 2021 מתו יותר מאלף בני אדם בניסיון לשים רגל על אדמה אירופית, ולזכות בסיכויים שצעד זה מעניק. הנתיבים משתנים, וגם מקומות המוות. רבים טבעו בין לוב למלטה ולאיטליה, חלק בין מרוקו לספרד, חלק בין חופי טורקיה לאיי יוון. וזה רק בים: יש גם מהגרים ופליטים שמתו במשאיות; כנוסעים סמויים באוניות מטען; ויש מי שנמחצו למוות במעבורות ההובלה בין צרפת לבריטניה.

הידיעות על כך בתקשורת האירופית באות והולכות והמספרים מצטברים. הן לא זוכות לתשומת לב יתרה. לפני כשלושה שבועות אותרה אישה ממאוריטניה, שהצליחה להחזיק בסירה שהתהפכה ליד חופי האיים הקנריים השייכים לספרד. הסירה יצאה שבוע לפני כן כשעל סיפונה 50 בני אדם. היא הייתה הניצולה היחידה. שבועיים לפני כן מתו כ־70 בני אדם כשסירה שיצאה מחופי לוב שקעה בדרך לאיטליה. זה קורה כבר שני עשורים לפחות וזה ממשיך לקרות, עמוק מתחת לרדאר של הציבור ושל התקשורת.

האיחוד האירופי אינו עושה די כדי למנוע את מקרי המוות הללו. נכון, הוא לא צריך לפתוח את הגבולות בפני כל מי שמבקש. יש חשיבות לשמירה על ריבונות ועל גבולות לאומיים. פתיחה שלהם מסוכנת לשלום היבשת ולעתיד האיחוד. שני מיליון מהגרים ומבקשי מקלט ממדינות עולם שלישי שנכנסו לאיחוד החל מקיץ 2015 הוכיחו עד כמה קצרה הסבלנות של תושבי אירופה להגירה לא־חוקית. התופעה סייעה למפלגות ימין קיצוני לפרוח ברחבי היבשת, כאשר שנאת הזרים שלהן היא רק הדלק שנועד להביא אותן למטרות קיצוניות הרבה יותר.

אבל האיחוד יכול לעשות הרבה יותר מרק לבצר את הגבולות. הוא יכול להילחם באופן פעיל במידע הכוזב שמפיצים מבריחי האדם בנוגע לסיכויי הכניסה לאיחוד האירופי. הוא יכול לשתף פעולה עם ממשלות כדי למנוע את היציאה ואת ההתכנסות של הפליטים הללו בדרך לאירופה. הוא יכול להשקיע קצת מהכסף הרב שיש לו במניעה אקטיבית של גלי מהגרים בסביבה הקרובה שלו.

בנוסף, הוא יכול לשנות את המצב האכזרי כיום, שבו רק החזק שורד ורק מי שמצליח לעשות את המסע ולהיכנס נגד החוקים לאיחוד האירופי מקבל סיכוי להישאר בו. שבו משפחות אוספות כסף כדי לשלוח את הבן הצעיר למסע שעולה אלפי דולרים, ומסתיים לעתים במוות, בחורבן כלכלי ובטרגדיה אנושית. כבר עשורים מדבר האיחוד על פתיחת מרכזי הגירה באפריקה, גם למבקשי מקלט וגם למהגרי עבודה אפשריים, אבל זה לא קורה.

מדיניות הפליטים האירופית כיום מאפשרת למי שנכנס לאיחוד ומצליח לטפס על הגדרות המגנות על סאוטה, או להרשות לעצמו חגורת הצלה ולשחות, להישאר שנים באיחוד בעוד בקשותיו נידונות. אפילו אם הוא ממדינה שאינה זוכה להגנה קולקטיבית על ידי אמנות האו"ם. הפליטים ומבקשי המקלט האמיתיים נמצאים רחוק במדבריות ובאזורי הספר של אפריקה. נשים וילדים שלא יכולים לדמיין אפילו את המסע לאירופה. האיחוד האירופי מעלה עוד ועוד את רף הכניסה אליו, מנהל משחקים של חתול ועכבר עם מבריחי האדם, וכך המעגל נמשך, והים התיכון אינו רווה מקורבנות.

2. הבטחות כוזבות בנוגע להתמודדות עם שינויי האקלים

האם מישהו זוכר את התקופה שבה אנגלה מרקל כונתה "קאנצלרית האקלים"? האם מישהו זוכר את הצילומים שלה משייטת בין קרחונים במימי החוף המערבי של גרינלנד, יחד עם מזכ"ל האו"ם, והשניים מבטיחים להילחם בהתחממות הגלובלית? האם מישהו זוכר את ליאונרדו דה־קפריו, צעיר ורענן, בצילום על קרחון יחד עם קנוט, דב הקוטב שנולד בגן החיות של ברלין, על השער של "ווג", שנועד להמחיש את הסכנה הנשקפת לבני מינו?

 כדור ארץ בוער, שהונח על ידי פעילי סביבה מול הבנק המרכזי האירופי בפרנקפורט, אוקטובר / צילום: Associated Press, Michael Probst

זה נשמע מאוד עכשווי, אבל זה קרה לפני 15 שנה. זה היה בתקופה שבה מדינות הבטיחו להפחית פליטת גזי חממה, שבה ההתחממות הגלובלית עוד הוסברה לקוראים באמצעות גרפים, ושבה המדענים כבר הבהירו כי היא מתרחשת בפועל. הדוחות של ה־IPCC התפרסמו עוד אז, וגם התסריטים לגבי מה יקרה מבחינת האקלים, מבחינת עליית פני הים, מבחינת ההשפעה החברתית על גלי פליטים אפשריים.

ומה קרה מאז? ב־15 השנים שעברו מאז נוספו עוד ועוד כלי רכב לכבישים; האמריקאים והקנדים גילו את ה"פראקינג" והתחילו להפיק נפט מגריסה שיטתית של אדמה באזורים נידחים; מחיר הבשר הפך לזול יותר מזה של הירקות; כולם התחילו לטוס לכל מקום, עברנו מלקחת אוכל במסעדה לשלם לשליחים שיסיעו אותו עד אלינו, והוספנו על הפקת זהב הרעה לסביבה המקומית את ההפקה האדירה של "ביטקוין" באמצעות חשמל, המזהמת את האטמוספירה. יעדי אקלים באו וחלפו, והמחויבות של מדינות נדחתה משנה לשנה.

תעשייה אדירה של "גרינוושינג" נוצרה, לא רק ברמה התקשורתית, אלא גם במהות עצמה. הרעיון שלפיו ניתן לקזז פליטות פחמן על ידי שתילת עצים (שמשחררים אותו לאוויר מחדש ברגע שהם נשרפים, ושריפות הרי הולכות ונהיות יותר ויותר נפוצות בעולם מתחמם), קנה אחיזה של ממש.

כעת, כאשר יש איום למשבר כלכלי נוסף אחרי גירעונות העתק אליהן נכנסו רוב מדינות האיחוד בעקבות מגפת הקורונה, צריך לוודא כי הרפורמות הירוקות אינן כתובות על קרח, ומחייבות גם אם זמני השפע הכלכליים יסתיימו.

3. עלייה מחדש של אנטישמיות אלימה

בפברואר 2006, לפני יותר מ־15 שנה, שנה נמצא הצעיר היהודי אילן חלימי ביער ליד פריז, כשגופו מעיד על עינויים קשים שעבר. הוא מת בייסורים אחרי שחבורה שכינתה את עצמה "כנופיית הברברים" חטפה אותו משום שהיה יהודי, ומשום "שליהודים יש כסף", כפי שאמרו.

חלימי לא נרצח במהירות. החבורה ניסתה לסחוט כספים מהקהילה היהודית וממשפחתו, עמה נמצאה בקשר ישיר, במשך שבועות. המשטרה הצרפתית טענה באוזני המשפחה שאין שום רקע אנטישמי לחטיפה, שהוא לא בסכנה ממשית, ממש עד הרגע האחרון. אמו סיפרה כמה היא מתחרטת שהקשיבה למשטרה.

 צלבי קרס בבית קברות היהודי בווסטהופן, הסמוכה לשטרסבורג שבצרפת, 2019 / צילום: Associated Press, Jean-Francois Badias

הרצח האנטישמי עורר סערה בצרפת. הרשויות היכו על חטא. צעדה גדולה התנהלה, עשרות אלפי בני אדם יצאו לרחובות. בשורה הראשונה צעד הנשיא דאז ניקולא סרקוזי, שלוב־ידיים עם מנהיגי הקהילה היהודית. הוא הבטיח שזו נקודת־מפנה בהתמודדות הרשויות עם אנטישמיות. אבל מאז אירעו עוד הרבה צעדות כאלה, הרבה נשיאים צרפתים שילבו ידיים וצעדו ברוב פאתוס ברחובות נגד אנטישמיות. היו צעדות אחרי התקפת הטרור ב"היפר כשר", אחרי מסע הרצח בטולוז, אחרי עוד תקריות שממחישות את הסכנה הנשקפת ליהודים בצרפת. ההפגנה האחרונה הייתה על רקע הרצח של שרה חלימי (שאינה קשורה לאילן), והחלטת בית משפט הקיץ כי הרוצח היה "מעורער בנפשו" על רקע צריכת קנאביס, ולא רצח על רקע אנטישמי.

למעשה, המציאות היומיומית שהתבססה מאז בצרפת, הפחד של יהודים ללכת עם סמלים המזהים אותם ככאלה ברחוב, רק הלכה והתרחבה בעשורים האחרונים למדינות נוספות. היא הגיעה לשבדיה, התרחבה בבריטניה ומופיעה גם בגרמניה, בין אם מדובר באנטישמיות הנובעת משנאת־ישראל בקרב מוסלמים קיצוניים, או מצד הימין הקיצוני וקמפייני שנאה נגד יהודים כמו ג'ורג' סורוס, שהפכו לחלק מהפוליטיקה בהונגריה.

התרחבות הפעילות ברשתות החברתיות, התמיכה הגוברת במפלגות קיצוניות, אווירה של סלחנות כלפי תקריות אנטישמיות, אפילו האשמת יהודים בהפצת נגיף הקורונה, חברו יחד כדי להביא את מספר התקריות האנטישמיות לשיא בשנה החולפת, אפילו אם מספר התקיפות הפיזיות ירד יחסית, בעיקר בגלל הסגרים וההגבלות החברתיות. גל האלימות שאירע במהלך העימות מול חמאס במאי האחרון - תקיפות רבנים, ניסיונות להצתת בתי כנסת ועוד - מוכיח כי הפוטנציאל האלים עדיין שם.

ארגונים שונים מפרסמים נתונים שונים, לא תמיד אמינים, על מספר התקריות האנטישמיות, אולם את תמונת המצב משרטט בצורה הטובה ביותר סקר שקיימה סוכנות האיחוד האירופי לזכויות בסיס (CFR). הסקר, שפורסם בינואר 2019, מצא כי 89% מהיהודים באירופה חשים שרמת האנטישמיות ביבשת גברה משמעותית בחמש השנים שקדמו לו; 40% אמרו כי הם שוקלים להגר כי "הם לא מרגישים בטוחים יותר להיות יהודים באירופה". השינוי הזה, ההרעה הזו, ההכרח לשים את הכיפה בכיס ברחובות ערי אירופה ולהסתכל לצדדים בחשש, היא כישלון אירופי מהדהד.

4. הנסיגה מאפגניסטן כדוגמא לאוזלת יד ביטחונית

לפני כארבע שנים התייצבה קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל במינכן ואמרה דברים בוטים: "הימים שבהם יכולנו לסמוך לחלוטין על אחרים נגמרו במידה רבה... עלינו האירופאים לקחת את גורלנו בידינו". זו היתה התגובה שלה למדיניות הבדלנית של דונלד טראמפ, הנשיא האמריקאי הטרי באותה תקופה, עמו נפגשה במסגרת ה־G7 ופסגת נאט"ו כמה ימים לפני כן.

מאז אירופה דיברה גדולות ונצורות על הצורך להיות "כוח בעולם" שיהווה משקל נגד לסין ולארה"ב. היא החלה לקדם תוכניות להקמת "צבא אירופי", תוכנית מסגרת בשם PESCO שהיתה עשויה להוות תחרות לנאט"ו, ואולי אפילו להחליף אותה. מומחים שירטטו אינטגרציה של צבאות אירופיים במקרה הצורך, קונסולידציה של תעשיות הנשק כדי להפוך אותן לרווחיות ויעילות יותר. נשיא צרפת מקרון אפילו דחף להקמת "כוח התערבות מהיר", ברית צבאית שמוכנה גם לתקוף באזורים מסוימים, כמו הסאהל הנמצא במידה רבה בחסות צרפתית.

 חיילים גרמנים חוזרים מאפגניסטן לאחר סיום מבצע פינוי הכוחות מקאבול, אוגוסט / צילום: Associated Press, Martin Meissner

אבל הדיבורים לחוד, והמעשים לחוד. PESCO אינו קורם עור וגידים, כוח ההתערבות גם, האירופאים התחייבו בפני נאט"ו כי שניהם יהיו מוגבלים מאוד וכי הנאמנות שלהם נתונה לברית הטרנס־אטלנטית. ההימור שלהם על כך שהבוחרים יסלקו את טראמפ מהבית הלבן השתלם, והם חוזרים לסמוך על ארה"ב תחת ביידן כדי להבטיח את שלום העולם, ושלומם.

אירופה ממשיכה להפגין אוזלת יד ביטחונית כמעט בכל הזדמנות. הסנקציות על כך שרוסיה כבשה את קרים ומממנת מורדים במזרח אוקראינה אינן יעילות, ואליהן מצטרפות סנקציות בלתי יעילות על הדיכוי האלים של האופוזיציה ברוסיה, שכולל ניסיונות הרעלה של מנהיגים. גם הסנקציות על בלארוס, שהרהיבה עוז ליירט טיסה מסחרית מיוון לליטא רק כדי לעצור בלוגר ביקורתי, אינן אפקטיביות.

נכון לעכשיו, אירופה נמנעת מלגבש כוח ביטחוני שיבסס את מעמדה בעולם. היא עדיין סומכת על אחרים, או על הנסיבות, שיגנו עליה, ומתקפלת דה־פקטו בכל פעם שזה לא קורה. הנסיגה החפוזה מאפגניסטן, חוסר היכולת לפנות אזרחים או מקומיים שסייעו למדינות אירופה החברות בנאט"ו, ההסתמכות על האמריקאים והבריטים לאבטח את שדה התעופה, המחישו זאת שוב בחודש האחרון.