הציבור הערבי נמצא במלכוד נוכח בריחת האסירים הביטחוניים

מאז אירועי מאי השנה הפכו אירועים רבים אשר בשגרה מוגדרים כ"בעיות אזרחיות" למוקדי מתח טעונים בין יהודים לערבים ובין האחרונים לבין המדינה. בהקשר הזה בלטו למשל שריפת היערות באזור ירושלים, מסע ההתחסנות נגד הגל החדש של הקורונה (וההיענות הנמוכה כלפיו בציבור הערבי), ומעל לכל - הגאות בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית שהופכת בהדרגה לאתגר אסטרטגי.

באופן טבעי הפכה גם בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע לשיח רווי יצרים בין יהודים לערבים, במיוחד כאשר התעורר החשד כי המחבלים הבורחים קיבלו סיוע מאזרחים ערבים בנתיב בריחתם. הדבר העלה במהירות לדיון ציבורי את השאלה למי נתונה נאמנותו העיקרית של הציבור הערבי: למדינת ישראל או לקבוצה הלאומית שאליה הוא משתייך?

המציאות הנחשפת בהדרגה מעלה תמונה ברורה: הבורחים לא קיבלו כל סיוע מאזרחים ערבים, והאחרונים היו גם אלה אשר דיווחו בסופו של דבר למשטרה על מיקום הבורחים (בנצרת ובאום אל-ע'נם) והביאו בכך לתפיסת ארבעה מהם.

תרומת האזרחים הערבים ללכידת הבורחים מסעירה בימים האחרונים את השיח הציבורי, הפוליטי והרשתי משני צדי "הקו הירוק". מצד אחד מוטחות האשמות קשות באזרחים הערבים לגבי "בגידה לאומית", שמעלות מהאוב טיעונים שנשמעו בעבר כלפי הציבור הפלסטיני שהמשיך לחיות תחת שלטון ישראלי לאחר 1948, ומהצד השני - בולט מאמץ של פוליטיקאים ואישי ציבור ערבים "למחות את הכתם" באמצעות הפגנת סולידריות עם האסירים הפלסטינים.

מפגן ההזדהות עם האסירים הפלסטינים מלווה בקריאה לשחרורם, מונהג בידי ראשי הרשימה המשותפת - בניגוד לנציגי רע"מ ששומרים על שתיקה בנושא - וכולל הפגנות תמיכה באסירים הפלסטינים במספר מוקדים במדינה שבהן השתתפו מספר מצומצם של אזרחים ערבים. השיח הטעון בחברה הערבית לובה עוד יותר לאחר תשבחות שהרעיפו בכירים בממשלה, ובראשם שר הבט"פ, על האזרחות הטובה שהפגינו האזרחים הערבים, דבר שגרר התקפות מצד גורמים במערכת הפלסטינית אשר תיארו את הדבר כ"ניסיון זדוני של ישראל לחרחר מלחמת אחים בקרב הפלסטינים".

בריחת האסירים הביטחוניים מחדדת את הדילמה של הערבים במדינה בין אזרחותם הישראלית לזהותם הלאומית, אך גם את הפער בין השיח של המנהיגים הפוליטיים להתנהגות הרוב המוחלט של הציבור הערבי אשר הפגין במקרה המבחן האחרון העדפה למימוש חובותיו האזרחיות על פני נטיות הלב הלאומיות והאידיאולוגיות שלו. אין המדובר בעדות למחיקת זהותם העצמית של האזרחים הערבים אלא למיסגור ולסדר עדיפויות שונה מאשר של המנהיגים הפוליטיים בחברה הערבית אשר בצומת שבין הישראליות לפלסטיניות דבקים באופן עקבי ומוחלט בנאמנות לסוגיה הפלסטינית.

ובמבט לעתיד - בימים האחרונים נשמעו תהיות וטענות רבות בחברה הערבית לגבי הנחישות והמוטיבציה הגבוהות שהפגינו מנגנוני הביטחון בפרשת בריחת המחבלים מהכלא, תוך הבעת תקווה שאותה הגישה תיושם גם בהתמודדות עם נגע הפשיעה והאלימות המשסע את החברה הערבית.

האמירה נכונה אולם יש לחדדה: ההצלחה בתפיסת האסירים הנמלטים הושגה בזכות דיווח ושיתוף פעולה פעיל של הציבור הערבי עם גורמי האכיפה, דפוס שאם ימומש בצורה רחבה במקרה של המאבק נגד האלימות והפשיעה יוכל להניב הישגים משמעותיים ולהוות בהמשך בסיס לפיתוח יחסים משופרים בין הציבור הערבי לזה היהודי ולמדינה אשר נקלעו השנה לשפל חסר תקדים.

הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן