להיות הורים בקורונה: חוסר ודאות זו השגרה החדשה?

רק לפני כמה שבועות החלו מסגרות החינוך לפעול וכבר עכשיו מדווח על הידבקויות רבות, בידודים ולימודים חלקיים בכלל מערכות החינוך בישראל. הבעיה העיקרית היא בקרב קבוצות הגיל הלא מחוסנות - 0 עד 12. הרציונל שעמד מאחורי המדיניות הנוכחית, שיש לשמור על כמה שיותר שגרה עבור הילדים (ללא הקפסולות המוכרות משנה שעברה וכמעט ללא מגבלות אחרות), מעבר לשיקולים הכלכליים ולאתגרים הטכניים בהקצאת כמות כפולה של כיתות, היה כי זה הדבר הנכון לילדים מבחינה רגשית והתפתחותית. ואכן, ילדים זקוקים לסביבה חברתית ולמסגרת לימודים. אבל הם גם זקוקים לוודאות ולביטחון כדי להתפתח. כאן נוצרה בעייתיות חדשה: חוסר ודאות מתמשך. מצב זה משפיע גם על ההורים השואלים עצמם עד כמה בטוח לשלוח את הילדים למסגרות החינוכיות? האם זה הדבר הנכון או שמא עליהם לשמור עליהם בבית עד שיעבור הגל?

מצבי חוסר ודאות במציאות משתנה עשויים להכניס אותנו למצוקה, לחרדה ואף לעיתים לשתק אותנו למול קבלת החלטות ללא כל ודאות ממשית. הורים רבים נדרשים בו זמנית לתפקד בזירות שונות, הן בשוק העבודה והן בזירה הביתית, תחת איום ממשי של כניסה לבידוד או הידבקות של אחד הילדים. זהו מצב שוחק, שעשוי לפגוע בתפקוד היומיומי, ולייצר מתח רב שפוגע בצורה עקיפה בילדים עצמם.

ילדים הנמצאים בבית בשל בידוד או הידבקות במחלה, או כיוון שהוריהם חוששים לשלוח אותם למסגרות החינוך בזמן שיא הגל, חווים לא פעם מצוקה עקב הבידוד החברתי וישנו חשש כי יכולת הלמידה שלהם תיפגע בזמן ששאר ילדי הכיתה ממשיכים להיפגש וללמוד. יכולתם לחזור לשגרה ולהשתלב בחזרה, הן בגילאי בית הספר אך עוד יותר בגילאי הגן, ובייחוד לאור העובדה שמדובר בתחילת השנה - עשויה להיות קשה יותר ולהקשות עליהם בהמשך את ההסתגלות למסגרת. כך שמצד אחד, המדיניות הממשלתית אשר הכריעה על פתיחת שנת הלימודים מיטיבה עם הצורך ההתפתחותי לשגרה ולמפגש חברתי, אך בו זמנית היא טומנת בתוכה גם סיכון ממשי לבידוד ופגיעה ביכולות ההסתגלות של הילדים. כאן יש מקום רב למערכת החינוך לייצר מציאות של תמיכה ושותפות עם ההורים, גם במצבים בהם הילדים נאלצים להישאר בבית.

מאז פרוץ הקורונה, נוכחנו לראות כי מערכת החינוך יצאה בעל כורחה מכותלי בתי הספר והגנים ונכנסה אלינו הביתה. ההורים הפכו שותפים למורים בחינוך והוראת הילדים, הזום אפשר להורים הצצה לנעשה בבית הספר ובמקביל המורים עירבו את ההורים יותר ויותר בתוכנית הלימוד על מנת לקדם את הילדים. לאורך הסגרים ראינו התפתחות של מערכת החינוך ביכולת ללמד מרחוק. עם החזרה לבית הספר, וההבנה שבידודים יהפכו להיות השגרה החדשה, יש לפתח את היכולת לשלב גם את התלמידים המבודדים והחולים במערך הלימודי, ובכך להמשיך את הרצף הלימודי ואת השגרה. בנוסף, חשוב שמערכת החינוך תסייע להורים ,השותפים בחינוך הילדים, בעתות בידוד או מחלה של הילדים, תדריך אותם כיצד ליצור וודאות ומסגרת מחזיקה ומפתחת גם בבית.

מכיוון שילדים צריכים וודאות בכדי לחוש בטחון ואמון, לחקור את העולם ולהתפתח, קיימת סכנה להתפתחותם. אך עד שהמצב עם הקורונה ישתפר ועד שהממשלה תקבל החלטות המאפשרות יציבות עבור הילדים הצעירים, זהו המקום בו צוותי חינוך והורים יכולים לשלב כוחות על מנת ליצור את הוודאות היחסית במציאות חסרת הוודאות. לשם כך נדרשת תקשורת פתוחה בין הצוותים החינוכיים ובין ההורים, חשיבה יצירתית ובעיקר בניית מהלכים אסטרטגיים אשר יאפשרו לילדים אשר נשארו בבית להרגיש חלק בלתי נפרד מהמסגרת החינוכית.

פרופ' נעמה עצבה- פוריה היא פסיכולוגית התפתחותית מומחית, ראש המגמה לפסיכולוגיה התפתחותית ועומדת בראש מרכז דואט באויברסיטת' בן גוריון בנגב

ד"ר כנרת לבב היא מומחית בגיל הרך ומצבי חירום, ראש תחום מחקר מדיניות ושותפויות במרכז דואט