ההיסטוריה הארוכה של חובת ההתחסנות באמריקה

בפברואר 1991, מתו חמישה ילדים בפילדלפיה ממחלת החצבת - מחלה שחשבו שכבר כמעט ונכחדה והייתה גורמת פעם לחולי בקרב מיליוני ילדים, לכ־50 אלף אשפוזים וכמעט 500 מקרי מוות מדי שנה. זאת עד שפותח חיסון נגדה ב־1963. כמות המקרים צנחה אופן דרמטי אחרי זה כשמדינות החלו להפוך את חיסון החצבת לתלמידים בבתי ספר לחובה. הססנות נגד החיסון והתנגדות אליו היו נדירות.

באותו חורף בפילדלפיה, רוב המקרים החמורים הגיעו מאותו מקור - כנסייה שדחתה "כל אמצעי ריפוי חוץ מדרכו של האל". חברי הכנסייה לא לקחו תרופות, לא החזיקו מדחומים בבית ולא הלכו לרופאים. הם דחו גם שימוש באמצעי מניעה וגידלו משפחות גדולות בבתים קטנים. "זה היה כמו להיכנס למנהרת זמן", אמר אדם שחזה בתנאי המגורים. "ההורים מאוד מנומסים, אכפתיים וכנים. חוץ מהעובדה שהם נשארו בבית וראו את הילדים שלהם גוססים מחצבת, הם היו אנשים נפלאים".

העירייה נקטה צעדים נוקשים להכלת האיום. דרך מערכת בתי המשפט, פקידי העירייה קיבלו צווי כניסה לבתיהם של המאמינים וכן סמכות לחסן את הילדים על אף שזה מנוגד לרצון המפורש של הוריהם. האירוניה, אמר פול אופיט, חוקר חיסונים שכתב ספר בנושא, היא שההורים ככל הנראה לא עברו על שום חוק בגלל שהחוק המכריח אנשים להתחסן במדינת פנסילבניה כלל החרגה מטעמי דת. אך בנסיבות כאלה, הגנה על התנהגותם של ההורים נראתה בלתי אפשרית. אפילו איגוד זכויות האזרח האמריקאי ויתר על ההזדמנות לייצגם בבית המשפט.

הפרשה נשכחה, השאלות נותרו

אף שהפרשה כמעט ונשכחה היום, ההתפרצות בפילדלפיה העלתה שאלות פוליטיות וחוקיות מהותיות. כאשר טענות על זכויות הפרט מתנגשות באופן חזיתי עם צעדי בריאות הציבור: מי מקבל את החלטות המפתח? כמה רחוק יכולות ממשלות ללכת? והיכן נמצא מקור הסמכות במערכת הפדרלית המורכבת של אמריקה?

הנושאים האלה חזרו לראש סדר העדיפויות הלאומי בגלל הקורונה. ב־9 בספטמבר, הנשיא ג'ו ביידן הכריז על דרישות החיסון הגורפות ביותר בהיסטוריה האמריקאית, כאלה המשפיעות על לפחות 100 מיליון איש.

ביידן הורה שחברות שיש להן 100 עובדים ומעלה יוודאו שכל העובדים מחוסנים או ייבדקו נגד קורונה באופן שבועי, וכמו כן שיקבלו חופשה בתשלום על השעות בהן הם הולכים להתחסן. הכללים החדשים דורשים חיסונים גם לעובדים פדרליים וגם לקבלנים שעושים עסקים עם הממשלה הפדרלית, וכן לעובדים במתקני בריאות הציבור המקבלים מימון במסגרת תוכניות Medicare ו־Medicaid. "היינו סבלניים, אבל הסבלנות שלנו אוזלת", הזהיר ביידן את האמריקאים הלא מחוסנים. "והסירוב שלכם גובה מחיר מכולנו".

התקנות החדשות נסמכות על חוק פדרלי משנת 1970 שנותן לממשל סמכות להכריז על צעדי חירום זמניים לשישה חודשים, כדי להגן על עובדים "מסכנה חמורה עקב חשיפה לחומרים שנקבע שהם רעילים או מזיקים גופנית". חוק זה נחשב שולי ולא הופעל כמעט מאז שבתי הדין פסקו נגד תקנות שנקבעו במסגרתו נגד האסבסט בשנות ה־80.

החובה לחסן מעלה מצבור שאלות

הצעד הדרמטי של ביידן הצית קרב פוליטי ומשפטי, ומושלים רפובליקאים רבים הבטיחו להילחם נגדו בבתי הדין. כמה מומחים מאמינים שהצעדים יעברו ביקורת חוקתית ומשפטית אבל אחרים אינם כל כך בטוחים. האם מחלה מידבקת שווה במעמדה לחומר רעיל? האם הקורונה מהווה "סכנה חמורה"? האם הרשות המבצעת חרגה מסמכותה בכך שהיא מציעה פתרון פדרלי לבעיה שעד כה המדינות התמודדו איתה? האם החוקים מפרים את התיקון ה־14 לחוקה על ידי זה שהם שוללים חירויות פרט מעובדים? האם יש צעדים אחרים, פחות פולשניים מחיסון, להתמודד עם המצב?

אי־ההסכמה לגבי החיסונים עשויה להיראות כעוד דרך בה הקיטוב הפוליטי של היום משמיד את מה שפעם היה קונצנזוס, אבל חוסר ההסכמה הזה על תקנות הקשורות לבריאות הציבור אינה חדשה בארה"ב. הצעדים החדשים של ביידן אמנם נרחבים אך אינם הופכים את החיסונים לחובה: הממשלה יכולה להטיל קנסות או למנוע מילד כלשהו ללכת לבית ספר, אבל אף אמריקאי לא יצטרך לקבל זריקה שאינו חפץ בה.

במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, לעומת זאת, ג'ורג' וושינגטון חיסן את חייליו נגד אבעבועות שחורות אפילו נגד רצונם. המחלה חיסלה שליש מהנדבקים בה, והותירה את הניצולים מצולקים אך חסינים לשארית חייהם. וושינגטון, שבעצמו שרד את האבעבועות, תיאר את המחלה למושל וירג'יניה פטריק הנרי כ"הרסנית יותר לצבא ממה שיכולה להיות חרב האויב". ההידבקות באבעבועות חרצה את גורל המתקפה האמריקאית על קוויבק ב־1775, וכעת איימה על הכוח העיקרי של וושינגטון שהיה במחנה במוריסטאון, ניו ג'רזי.

בזמנו, התהליך המכונה "וריולציה" כלל גירוד של האבעבועות של החולים והעברת תוכנן לאדם בריא, שקיבל את המחלה במופע קל יחסית. שיעור המתים עמד על כ־3%. בתחילת 1777, וושינגטון הורה לחייליו לעבור וריולציה באופן חשאי, על מנת שהבריטים לא יידעו שכל כך הרבה אנשים היו בבידוד מחלה. זה היה הימור מנצח: האבעבועות כמעט ונעלמו משורות הצבא.

 תור לחיסון נגד אבעבועות שחורות בבית חולים בברונקס, ניו יורק, בשנת 1947

אסירים, קבצנים ויתומים חוסנו בכוח

ב־1796, גילה המדען האנגלי אדוארד ג'נר דרך הרבה יותר בטוחה לחסן, על ידי שימוש באבעבועות פרה, נגיף דומה אך חלש יותר. החיסון החדש לאבעבועות שחורות זכה לקבלת פנים מעורבת בארה"ב. חלק מהאמריקאים התנגדו לו מסיבות של ביטחון אישי או אמונה דתית. איזה דבר טוב יכול לצמוח מלזהם את הגוף בחומר זר ומסוכן? למה לאתגר את תוכנית הבורא? למרות אלה, החיסון של ג'נר היה שיפור ברור, והוביל לירידה עקבית בהתפרצויות האבעבועות השחורות לאורך המאה ה־19. מדינות העבירו חוקים שהכריחו ילדים בגיל בית ספר להתחסן נגד אבעבועות שחורות, וחלק מהן חיסנו בכוח אסירים, קבצנים ויתומים.

לעתים המלחמה על החיסונים הובילה לקרבות רחוב, כשהמשטרה התמודדה עם קהלים שזעמו על הניסיונות לבודד שכונות שלמות או להוציא ילדים חולים בכוח מבתיהם. בעיתון אחד ממילווקי תואר עימות כזה בשנת 1894 כ"כנופיות של נשים גרמניות ופולניות חמושות באלות, מועכי תפוחי אדמה, מקלות ומוטות מיטה שתקפו בכירים ממשרד הבריאות ויידו אבנים על שומרים".

ב־1905 הנושא של החובה לחסן הגיע לבית הדין העליון במשפט של ג'ייקובסון נגד מדינת מסצ'וסטס. בתביעה היו מעורבים הנינג ג'ייקובסון, כומר לותרני מקיימברידג', מסצ'וסטס, שהפר הוראה עירונית, שקראה להתחסן נגד אבעבועות שחורות בזמן התפרצות. מי שהתנגד קיבל קנס בגובה 5 דולר, שהכומר הלותרני סירב לשלם.

כמנהיג קהילתי מכובד, ג'ייקובסון השמיע טענות שהדהדו מעבר לכותלי בית המשפט. הוא טען שהחיסון מסוכן, עמדה לא בלתי סבירה בתקופה שלפני שחיסונים עברו רגולציה של הממשלה הפדרלית. החיסון נגד אבעבועות שחורות גרם לתגובות חריפות רציניות אצל חלק מהאנשים ובמקרים אחרים היה לא יעיל. החיסונים של ימינו מטוהרים על מנת למנוע זיהום חיידקי; בתקופתו של ג'ייקובסון, כששטיפת ידיים ואמצעי חיטוי אחרים היו פחות או יותר עניין של בחירה, לעתים היו בחיסונים חיידקים שגרמו לטטנוס, עגבת או מחלות אחרות.

ג'ייקובסון התעקש שאנשים "בריאים ושומרי חוק" כמוהו לא מאיימים על הקהילה. אפילו אם סירובו להתחסן סייע להפצת נגיף האבעבועות, כך טען, הקורבנות האפשריים היחידים יהיו אחרים "שסירבו להתחסן או נכשלו בכך". מדענים דחו את הרעיון הזה פעמים רבות והסבירו שיש הרבה אנשים שלא יכולים להתחסן בגלל שהם מדוכאי חיסון או אלרגיים למרכיבי החיסון, ושבטיחות הקהילה תלויה ברמה גבוהה של התחסנות - או חסינות עדר - על מנת למנוע ממחלות מדבקות להתפשט. אבל זה עדיין נותר עמוד תווך של החשיבה נגד התחסנות, כמו גם טענתו של ג'ייקובסון שההחלטה להתחסן היא החלטה אישית ולא החלטה של המדינה.

בבית המשפט העליון לא קיבלו את עמדתו. עמדת הרוב, שנכתבה על ידי השופט ג'ון מרשל הרלן, קבעה ש"החירות שמבטיחה החוקה לא קובעת זכות מוחלטת שכל אדם, בכל עת ובכל נסיבות, יהיה משוחרר ממגבלות". ההיפך הוא הנכון. החוקה נשענת על "העיקרון היסודי של החוזה החברתי... שכל האנשים יהיו כפופים לחוקים מסוימים להגנת, בטיחות, שגשוג ואושר כל האנשים, ולא לרווח, כבוד, או אינטרס אישי של כל אדם, משפחה, או מעמד של בני אדם באופן פרטי". ג'ייקובסון לא רק הפר את החוק, פסק בית הדין; הוא הפר את העיקרון בו תלויה חברה מסודרת.

לעקר נשים שנקבע שלא ראויות ללדת

באותה עת, ניסה השופט הרלן להביא לשביתת נשק בין המחנות הניצים. הוא הכיר בצורך בהחרגות מסיבות רפואיות, וכתב ש"אנו לא אמורים לקיים חוק מוחלט על פיו כל מבוגר צריך להתחסן אם יוכח במידה סבירה של ודאות שהחיסון יפגע בבריאותו". והוא הזהיר שההכרח להתחסן לא יכול להיות מיושם באופן "אקראי, בלתי סביר". רק מצב חירום ציבורי, המוגדר על ידי הרשות המחוקקת תוך התייעצות עם מומחי בריאות, מצדיק שימוש בכפייה להתחסן.

חוות הדעת של השופט הרלן הייתה הסמכות העיקרית בנושא זה מאז. בשנת 1922, בית הדין העליון הגן על הוראה בסן אנטוניו, טקסס, שקבעה שאנשים הנכנסים "לבתי ספר ציבוריים ולמוסדות חינוך אחרים" יציגו הוכחת התחסנות נגד אבעבועות שחורות, וציין כתקדים את המקרה של ג'ייקובסון. העובדה שבסן אנטוניו לא היה באותה עת מצב חירום רפואי לא שינתה דבר; כמעט על כל כורח הקשור לבריאות הציבור היה ניתן עתה להגן. חמש שנים אחר כך, במקרה הידוע לשמצה של "באק נגד בל", הגן בית המשפט על המדיניות של וירג'יניה לעקר נשים שנקבע שאינן ראויות ללדת, וגם אז הסתמך על ג'ייקובסון כתקדים. "העקרון הקובע חובה להתחסן", כתב השופט אוליבר וונדל הולמס ג'וניור, "רחב מספיק לכסות קשירה של החצוצרות".

ההכרח להתחסן הפך לעניין לאומי בזמן "השפעת הספרדית" של 1918, ממנה מתו כ־675 אלף אמריקאים בתקופה בה גודל אוכלוסיית ארה"ב היה שליש מגודלה היום. צעדי בריאות הציבור לא כללו התחסנות בגלל שעוד לא פותח חיסון נגד שפעת. במקום זה, פקידי בריאות הציבור הסתמכו על כלים שהיום כבר מוכרים לאמריקאים רבים: עטית מסכות, ריחוק חברתי, איסור על התקהלויות וסגירת בתי ספר ועסקים.

הצעדים האלה היו פחות שנויים במחלוקת ב־1918 לעומת ב־2021, בין היתר בגלל שהשפעת הייתה יותר קטלנית מהקורונה, ולא היה בנמצא טיפול או חיסון. המדינה הייתה גם בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שהדגישה את הצורך לציית לרשויות ולהישאר בריאים כדי לתמוך בכוחות בחזית. מחקר גדול של שיעורי המתים מהמגפה של 1918 הראה שגורלן של ערים אמריקאיות שנכנסו לפעולה מוקדם, אכפו את ההגבלות ושמרו על סגרים לתקופה הארוכה ביותר שפר עליהן לעומת אלה שלא.

ימי הצייתנות המוחלטת חלפו מזמן

כבר אז, היה ויכוח לגבי מי ביצע את הוראות בריאות הציבור ומי לא מילא אחר ההנחיות. בתחרות אגרוף בסן פרנסיסקו, עיר שהיו בה כללים נוקשים, צלם לכד בעדשתו את ראש העיר, הפקיד הבכיר של בריאות הציבור וכמה מפקחים יושבים יחד לצד הזירה. את האנשים ניתן היה לזהות בקלות כי לא עטו מסכות. הצילום, שפורסם בעיתון "סן פרנסיסקו כרוניקל", הוביל להטלת קנסות בגובה 5 דולר ולהתנצלות ציבורית של כל המצולמים.

נקפוץ כעת ל־2020, כשמושל קליפורניה גאווין ניוסום צולם סועד ארוחת הערב עם קבוצת לוביסטים במסעדה פופולרית בלי מסכות. הצילומים פורסמו זמן קצר לאחר שניוסום פרסם כמה מהגבלות הקורונה המחמירות ביותר של המדינה, כולל כיסויי פנים מחוץ לבית. התגובה הציבורית לצילומים שיחקה תפקיד בתנועה שקראה לסלק את ניוסום מתפקידו, שהבוחרים מקליפורניה בסופו של דבר הצביעו נגדה במשאל־עם בשבוע שעבר. ההיסטוריה בכל זאת חוזרת.

במלחמת העולם השנייה, צבא ארה"ב הפך את החיסונים נגד מגוון מחלות לחובה, כמו טיפוס, קדחת צהובה וטטנוס. חלק מהחיסונים היו יעילים יותר מאחרים, אבל ההתחסנות הפכה לחלק מקובל מחיי החיילים והם הביאו את הגישה הזו הביתה. לאחר מכן פותחו בהצלחה חיסונים נגד מחלות ילדים כמו פוליו, חצבת, חזרת ואבעבועות רוח. ברוח הפסיקה של בית הדין העליון במקרה של ג'ייקובסון, כל 50 המדינות בארה"ב קבעו חוקים שהכריחו ילדים בגיל בית ספר להתחסן. החרגות מטעמי דת וסיבות רפואיות נוספו לחוקים, אם כי רק אנשים מעטים הפעילו אותן בזמנו.

הימים ההם של צייתנות כמעט מוחלטת לדרישה להתחסנות חלפו מן העולם. החייאת תנועת ההתנגדות לחיסונים בשנות ה־90 הונעה על ידי טענות לקשר בין מספר גדל של דרישות לחיסונים לילדים והתפשטות של כמה בעיות בריאותיות שלא נמצא להן הסבר, בעיקר אוטיזם. מחקרים רבים הוכיחו שאין קשר כזה, אבל כעת היו להורים רבים מחשבות שניות. למה לחסן נגד מחלות כמו פוליו וחצבת, שכבר כמעט ונעלמו מהעולם?

חוסר אמון גובר במומחים ובמדע

נראה היה שהחיסונים עשו את תפקידם טוב מדי: הם מחקו את העדויות הטראגיות ללמה היה בהם צורך מלכתחילה. כעת, עם הקורונה, החרדות נגד ההתחסנות מצאו דרכן למיינסטרים של השיח הפוליטי, בייחוד בקרב הרפובליקאים. ההערכה היא שישנם כ־80 מיליון אמריקאים מבוגרים שלא התחסנו נגד קורונה. גורמים רבים מניעים את ההתנגדות לזריקות מצילות החיים, כולל ספקות לגבי הפיתוח המהיר שלהן וההשפעות ארוכות הטווח של החיסונים. אבל חוסר אמון גובר במומחים, כולל במדע הרפואה, שיחק גם הוא תפקיד, לצד טענות שמדובר בהפרה של חירויות הפרט.

לפני כמעט 300 שנה, בנג'מין פרנקלין נאבק בעצמו סביב השאלה אם לעשות וריולציה לבניו נגד אבעבועות שחורות. בזמנו זו הייתה פסגת הטכנולוגיה הרפואית. ב"אוטוביוגרפיה" שלו, הביע חשש שאנשים המתכוונים לעשות טוב אינם שופטים נכונה את הסיכונים והיתרונות, כפי עשה הוא עצמו.

"בשנת 1736 איבדתי אחד מבניי, ילד נהדר בן ארבע, שמת מאבעבועות רוח בדרך הרגילה", כתב פרנקלין. "זמן רב היו בי חרטות מרים ועד היום אני מתחרט שלא חיסנתי אותו. אני אומר זאת לטובת ההורים שלא עושים זאת, מתוך ההנחה שלעולם לא יסלחו לעצמם אם ילד שלהם ימות בגלל המחלה; הדוגמה שלי מראה שהחרטה עשויה להיות אותה חרטה בכל אופן, ולכן עדיף לבחור בדרך הבטוחה ביותר".