ההחמצה הגדולה של תקציב המדינה - השינוי שלא נעשה במגזר הציבורי

אחת ההחמצות הגדולות של תקציב המדינה שאושר לאחרונה היא הרפורמה שלא בוצעה במבנה השכר במגזר הציבורי שבמתכונתו הנוכחית מכיל עיוותים שהשפעתם השלילית חורגת למשק כולו.

בפברואר האחרון פורסם דו"ח של הממונה על השכר במשרד האוצר ממנו עולה כי הגידול בשכר הנומינלי בשנים 2010 עד 2019 במשרדי הממשלה היה כ-30% בעוד שהגידול בשכר הכללי במשק היה רק כ-19% ומדד המחירים לצרכן עלה רק ב-8%. הוותק הממוצע לעובד במשרדי הממשלה לשנת 2018 היה כמעט 13 שנים, יותר מפי שניים מאשר במגזר הפרטי שם הוא עומד על 5 שנים בקירוב, נתון המלמד על מוביליות נמוכה בהרבה מזו הנהוגה במגזר הפרטי. שיעור הפיטורים של בני 27 ומעלה בגלל צמצומים בסקטור הפרטי עמד בשנת 2016 על 27% לעומת 11% בלבד במגזר הציבורי. יש לשער שבתקופת הקורונה הפער התרחב אפילו יותר.

על פי דוח שפורסם על ידי ה-OECD בחודש יוני האחרון הוצאות השכר במגזר הציבורי בישראל הן כ-26% מההוצאה הציבורית בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD הוא רק 22%. מבנה השכר בסקטור הציבורי הוא מיושן, ובחלקו נובע מאופן הסדרת יחסי העבודה בישראל עוד בשנות החמישים. יותר מכך, הוותק הוא מרכיב מכריע בתוספות השכר של העובד בסקטור זה במקום תפוקות, כמו שמקובל בסקטור הפרטי.

מבנה התמריצים בסקטור זה חוסמים רפורמות והתייעלות נדרשים. עוד מצוין כי השכר סובל מריבוי מרכיבים שחלקם הגדול נולדו כתוצאה ממשא ומתן במהלך השנים ולא כתוצאה ממדיניות אסטרטגית של הממשלה ובטח לא מרצון לתמרץ את העובדים לספק לאזרחים שירות טוב יותר. ניתן למצוא חוסר הלימה בין השכר למיומנות הנדרשת בתפקידים מסוימים.

סולם השכר המעוות מוטה לכיוון תפקידים שבהם לא נדרשת מיומנות, מה שיוצר קושי לגייס עובדים מיומנים ולגרום להם לעבור מהסקטור הפרטי לציבורי. הדוח מכיל המלצות חשובות, ביניהן פישוט מבנה השכר, התאמה טובה יותר בין הכישורים לשכר והפסקה של העלאה אוטומטית ביחד עם הותק שקורה במנותק מתרומתו של העובד לרווחת הציבור שאותו הוא משרת, בניית תגמול על פי ביצועים והפסקת הצמדות השכר בתוך סקטורים שאין ביניהם כל קשר במגזר הציבורי.

במשך תקופה ארוכה מדובר על הנתק הקיים בין ההתמודדות שעוברים בעלי עסקים ועובדים במגזר הפרטי לעומת הסביבה הקטיפתית ממנה נהנים עובדי המגזר הציבורי. התנאים מהם נהנים עובדי המגזר הציבורי הם בממוצע טובים יותר מאלו של המגזר הפרטי והקורונה הכלכלית רק חיזקה, הדגישה והרחיבה את הפער ביניהם. מושגים כמו יציבות תעסוקתית, שכר מובטח ומקום עבודה שלא ייסגר בתקופות קשות (גם בזמן של סגרים נזדקק לחשמל, לשירות בתי הסוהר ולשוטרים ועוד פעילויות רבות הממשיכות להתקיים) קיבלו משמעות אחרת בשנה וחצי האחרונה. מחד ענפים רבים במגזר הפרטי סבלו מסגירה במהלך שנת 2020 וירידה בפעילות ומאידך קיים הלך רוח על פיו הסקטור הציבורי אינו משתתף במאמץ הכלכלי.

בשנת 1985 הייתה אווירה ציבורית והסכמה כללית שללא מהלכים כלכליים דרסטיים אשר יגבו מחיר מכולם לא תוכל מדינת ישראל לצאת מהמצב הכלכלי הקשה שבו היא נתונה. הלך רוח זה אכן נוצל כדי לבצע מהלכים כוללים ועמוקים שהוציאו את מדינת ישראל מהמשבר הקשה בו הייתה נתונה. בימים אלו, במקום לנהוג באותו אופן ולמנף את האווירה הקיימת על פיה הפערים בין המגזר הפרטי לציבורי הם בלתי הגיוניים העדיפו להמשיך ולעקוף את הנושא ולא לתת לו ביטוי בתקציב המדינה. לכולנו ברור שבשלב כלשהו תידרש פעולה לתיקון המעוות במגזר הציבורי וכי ככל שיידחה התיקון המתבקש הוא יהיה קשה יותר. ברור גם לכולם כי המצב הקיים מייצר מערכת תמריצים קלוקלת וכי מערכת האיזונים המעוותת בין שני המגזרים, הפרטי והציבורי לא תוכל להתקיים לאורך זמן.

הכותב הוא מרצה בכיר לכלכלה ולניהול במכללה האקדמית גליל מערבי