טרודו בזבז את זמנה של קנדה: הבחירות שלא בחרו שום דבר

טורונטו. ראש ממשלה בעמדת חולשה, התלוי בסיעות קטנות כדי למשול, קורא את הסקרים, ומשתכנע שבחירות מוקדמות ינחילו לו רוב. הסקרים חוזים לו יתרון של עד 12% על פני יריביו העיקריים. הוא יוזם אפוא את פיזור בית הנבחרים. במוצאי יום הבחירות מתברר שהוא בזבז את זמנו של הציבור. אין שינוי של ממש בחלוקת המושבים בין חמש המפלגות המיוצגות בפרלמנט.

האסוציאציות הטבעיות מוליכות אותנו אל קנדה, הדמוקרטיה התעשייתית השביעית בגודלה בעולם (תמ"ג: 1.82 טריליון דולר). היא בילתה את ששת השבועות האחרונים בהתכתשויות פוליטיות, בדרך כלל מנומסות, אבל לא תמיד. בשוך מסע הבחירות היא מגלה שהיא שרויה בקיבעון פוליטי. מצביעיה מצביעים כמעט בדיוק באותו האופן שבו הצביעו בפעם הקודמת. יש לה מעט סיבות להניח שההרגלים הקבוצתיים והאזוריים עומדים להשתנות.

כללית אפשר להגיד על קנדה שהיא ארץ הנוטה שמאלה מן המרכז. ספציפית, מפלגת הימין העיקרית דווקא קיבלה יותר קולות ממפלגת המרכז־שמאל השלטת. אבל בקנדה, כמו בדמוקרטיות בעלות מסורת הצבעה אנגלו־סאקסיות העיקריות האחרות (ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה), צירי הפרלמנט נבחרים במחוזות בחירה יחידים, ברוב יחסי. זאת אומרת, בניגוד לצרפתים למשל, לא נחוץ להם רוב הקולות. מנצח הוא זה המגיע ראשון אל קו הסיום, יהיה הפרש נצחונו זעום כאשר יהיה.

וכך, המפלגה הליברלית של ראש הממשלה ג'סטין טרודו מקבלת 47% של מושבי פרלמנט תמורת 32% מקולות הבוחרים; והמפלגה השמרנית של ארין אוטול (O’toole) מקבלת 37% של המושבים תמורת 34% מהקולות. העיוותים האלה נוהגים להקפיץ אנשים הרגילים בשיטת בחירות יחסית (ישראל וארצות השפלה למשל), או אנשים הרגילים בבחירות של שני סיבובים (צרפת למשל). הם מציעים יותר יציבות פוליטית, אבל הם כמעט שמים ללעג את היגיון הדמוקרטיה היציגה.

טוב, לא על זה דיברו השבוע הקנדים. הם דיברו על תבניות של התנהגות אלקטורלית, הנראות עכשיו חקוקות באבן. קנדים באשר הם אולי משנים את דעתם על הפוליטיקאים שלהם, אבל מוסיפים להצביע בעדם או נגדם כתמול־שלשום.

קשה להגיד שהנסיבות לא השתנו בקנדה מאז הבחירות של 2019. הן השתנו בכל מקום. נגיף הקורונה טרף את כל הקלפים וחייב הערכות מחדש. התנהלותו של ראש הממשלה הצעיר והמבטיח טרודו הנחילה אכזבה ניכרת. אבל לאחר שנמלכו בדעתם, די קנדים החליטו שהם מעדיפים אותו על פני האלטרנטיבה.

הימין פנה ימינה

מאז היתה לאוטונומית, עוד לפני שנעשתה עצמאית לחלוטין, לפני קצת יותר מ־150 שנה, קנדה נטתה להצביע בעד מפלגות התומכות ברפורמה מתונה. אחת היתה הליברלית, זו של טרודו, מרכז־שמאל, ששאבה את עיקר כוחה מקנדה הדוברת צרפתית; והשניה היתה השמרנית (בשינויי שמות), מרכז־ימין, ששאבה את עיקר כוחה מקנדה הדוברת אנגלית.

במהלך השנים חלו כמובן תנודות דמוגרפיות ותרבותיות. התפתחה תנועה בדלנית בין דוברי צרפתית, שקירבה את קנדה להתפרקות ברבע האחרון של המאה ה־20. אבל קנדה נשארה בחיים, ולמדה להחליף מפלגות שלטון.

בשנות ה־90 חל בה מהפך דרמטי, ומפלגת המרכז־ימין המתונה התרסקה בשיעור ובמהירות שכמעט לא היו דוגמתן בתולדות הדמוקרטיות (ירדה בן לילה מרוב מוחלט של 169 מושבים ל־2 בלבד). אל הוואקום נכנסה בהדרגה גרסה הרבה יותר ימנית שלה, זו הידועה עכשיו כ"מפלגה השמרנית".

כניסתה התחילה ליצור בקנדה דפוסי פילוג, המזכירים את אלה של ארה"ב. בפעם הראשונה ניתנה בה השפעה פוליטית ממשית לימין רעיוני נוקשה. בקנדה כמובן הכול יחסי. בחברת מהגרים כל כך רבת פנים יש מלכתחילה דרגה הרבה יותר גדולה של סובלנות ושל פתיחות ממה שאפשר למצוא בארה"ב, אפילו בימין.

ישראלים התוודעו אל הימין הקנדי החדש בזמן קודמו של ג'סטין טרודו, ראש הממשלה סטיבן הארפר, אולי הימני ביותר בתולדות קנדה, בוודאי הפרו־ישראלי ביותר מאז ומעולם. ב־2011, הארפר הצליח להניב רוב ימני בפעם הראשונה זה רבע מאה.

ג'סטין בעקבות אבא

אבל המהפך של הארפר לא היה מהפכה. ארבע שנים אחר כך, הרוב שלו התנדף, וג'סטין טרודו הוביל את הליברלים אל הרוב הגדול ביותר שלהם זה 40 שנה (מאז ניצחונו הגדול של אביו, ראש הממשלה הפופולרי פייר אליוט טרודו, ב־1974).

ארבע מחמש המפלגות המיוצגות בפרלמנט נמצאות שמאלה מן המפלגה השמרנית, וניתנות לסיווג "פרוגרסיביות". יחד הן יוצרות על נקלה רוב פרלמנטרי עצום. אבל קואליציות אינן חלק מן המסורת הפוליטית של קנדה.

כאשר למפלגה המנצחת אין רוב מוחלט, היא מכוננת ממשלת מיעוט. היא נאלצת לשאת ולתת עם מפלגות אופוזיציה על כל סעיף חקיקה. זו הסיבה שממשלות מיעוט אינן מאריכות ימים. ראש ממשלת המיעוט תמיד מנסה להפוך את המיעוט לרוב בתוך שנה וחצי או שנתיים. זה מה שניסה ג'סטין טרודו לעשות השבוע. הוא נכשל.

הסבירות של בחירות מוקדמות נוספות היא אפוא גבוהה. טרודו עצמו איים לערוך אותן בתוך שנה וחצי, אם כי במוצאי יום הבחירות הוא טען ל"מנדט ברור לשינוי".

המחלוקות בקנדה הן בדרך כלל אזרחיות. הן נוגעות לסדרי עדיפויות בתקציבים, לעזרה לחלשים, לאיכות הסביבה, לשירותי הרפואה הציבורית. פה ושם יש עניינים מעוררי התרגשות, כמו היחס המחפיר ל"אומות הראשונות", ילידיה המקוריים של קנדה, שממשלות מכל הגוונים התעמרו בהם באכזריות במשך מאה שנה.

פחות ימין, או יותר ימין?

בתוך סדרי העדיפויות מתגלעות מחלוקות קיומיות מעניינות. השמרנים, אף כי קיבלו יותר קולות מן הליברלים, נקלעו למבוי אלקטורלי סתום. כדי לחזור לשלטון הם חייבים להרחיב את קהל היעד שלהם.

מנהיגם הנוכחי, אוטול, אם יצליח להישאר, עומד לנסות להקנות ארשת מתונה יותר של פתיחות למפלגה. הוא רוצה לפנות, בלשונו, אל "אלה העובדים את אלוהיהם ביום שישי, ביום שבת, ביום ראשון, בכל יום או בשום יום".

האם התמתנות היא נוסחת הצלחה של הימין? קולות ימניים הורמו כבר בשעות האחרונות נגד התמתנות כזאת. הם רוצים בדיוק את ההפך: הבלטה של רעיונות שמרניים. מפלגת העם, הימנית רדיקלית, הצליחה לקבל 5% מן הקולות, אם כי לא זכתה אפילו במושב אחד בפרלמנט. אילו חמשת אחוזיה היו נוספים לטור השמרני, הפרש ניצחונם של הליברלים היה מצטמצם במידה ניכרת.

קנדה כנראה אינה עומדת בפני שינויים גדולים. הארץ הסימפטית הזו, שדרכונה מתואר לא פעם כמבוקש ביותר בעולם, נהנית משיעור מעורר קנאה של יציבות פוליטית. היא מוסיפה להיות פתוחה ומכניסת אורחים. מעקב אחר סיקור הטלוויזיה של מוצאי יום הבחירות גילה גלריה מרשימה של מגישים, של כתבים ושל פרשנים מכל הצבעים ומכל הסיווגים האתניים והגאוגרפיים. העולם כולו היה מיוצג באולפן סי.בי.סי, רשת השידור העיקרית של קנדה. אף אחת ממפלגותיה העיקריות אינה מציעה לטרוק את הדלת. דונלד טראמפ לא הגיע אליה, לפחות לא לפי שעה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny