מטופל שלי, איש צעיר ומבריק בראשית שנות ה-20 לחייו, בא אליי בגלל חרדות משתקות ודיכאון. הוא נשר מהלימודים במכללה וגר עם הוריו. הוא חשב באופן מעורפל על התאבדות. כמו כן, שיחק משחקי מחשב רוב היום וגם מאוחר אל תוך הלילה.
לפני 20 שנה הדבר הראשון שהייתי עושה עם מטופל כזה היה לרשום לו נוגדי דיכאון. כיום אני ממליצה על משהו אחר לגמרי: צום דופמין. הצעתי לו להימנע מכל המסכים, כולל המסכים של משחק המחשב, למשך חודש שלם.
במהלך הקריירה שלי כפסיכיאטרית, ראיתי יותר ויותר מטופלים הסובלים מדיכאון ומחרדות, כולל אנשים צעירים שהיו בריאים מכל בחינה אחרת והיו להם משפחות אוהבות, חינוך מצוין וחיים נוחים יחסית. הבעיה שסבלו ממנה לא הייתה טראומה, קושי בהשתלבות בחברה או עוני. המקרה שלהם היה עודף דופמין, כימיקל המיוצר במוח שמתפקד כמוליך עצבי וקשור לתחושת ההנאה או הפיצוי.
הדרך להתמכרות קצרה מתמיד
עונג וכאב מעובדים באותם חלקים של המוח, והמוח עובד קשה לשמור על איזון ביניהם.
כשאנו עושים משהו שאנו נהנים ממנו - כמו לשחק משחקי מחשב, במקרה של המטופל שלי - המוח משחרר מעט דופמין ואנחנו מרגישים טוב. אבל אחד הגילויים החשובים ביותר בשדה מחקר העצבים ב-75 השנים האחרונות הוא שתחושות העונג והכאב מעובדות באותם חלקים של המוח והמוח עובד קשה לשמור על איזון ביניהן. כל פעם שהוא נוטה לצד אחד, ינסה לשחזר את האיזון, מצב שחוקרי עצבים מכנים הומאוסטאזיס. המוח עושה זאת על ידי הפעלת הרגש ההפוך.
ברגע שמשוחרר דופמין, המוח מתאים עצמו אליו על ידי הקטנת או "סגירה" של מספר קולטני הדופמין המגורים. זה גורם למוח להגיע לאיזון על ידי נטייה לצד של כאב, וזו הסיבה שאחרי תחושת עונג מורגשת פעמים רבות תחושת הנגאובר או הירגעות. אם נחכה מספיק זמן גם רגש זה יחלוף והניטרליות חוזרת לכנה. אבל יש לנו נטייה טבעית להתנגד לזה על ידי חזרה למקור העונג למנה נוספת.
אם נשמור על הדפוס הזה במשך כמה שעות כל יום, במשך שבועות או חודשים, אזי נקודת האפס של המוח לעונג תזוז ממקומה. כעת חובה עלינו להמשיך לשחק משחקים, לא כדי להרגיש עונג אלא פשוט כדי להרגיש נורמלי. ברגע שנפסיק, נחווה את התסמינים האוניברסליים של גמילה מכל חומר ממכר: חרדה, עצבנות, נדודי שינה, דיספוריה והתעסקות נפשית בשימוש בחומר, מה שמכונה תאווה או קרייבינג.
אנחנו אומללים יותר מאי פעם
המוחות שלנו פיתחו את המאזן המכוונן היטב הזה במשך מיליוני שנים בהן היו מעט תענוגות והרבה סכנות. הבעיה היום היא שאנו כבר לא גרים בעולם הזה. במקום זה, אנחנו חיים בעולם עם שפע מהמם. הכמות, גיוון והעוצמה של סמים והתנהגויות שונות מעולם לא היו גדולים יותר. בנוסף לחומרים ממכרים כמו סוכר ואופיאטים, יש מעמד חדש שלום של התמכרויות אלקטרוניות שלא היו קיימות לפני 20 שנה: שליחת הודעות טקסט, גלישה ברשת, קניות ברשת והימורים. המוצרים הדיגיטליים האלה מתוכננים להיות ממכרים ומשתמשים באורות מנצנצים, צלילים חגיגיים וכפתורי "לייק" המבטיחים פיצוי גדול יותר ויותר במרחק קליק על העכבר.
אך למרות הגישה המוגברת לכל הסמים האלה המעניקים הרגשה טובה, אנחנו אומללים יותר מאי פעם. שיעורי הדיכאון, החרדה, הכאב הפיזי וההתאבדויות עולים בכל העולם, בייחוד במדינות עשירות. על פי דו"ח האושר של העולם, שמדרג 156 מדינות על פי כמה מאושרים אזרחיהן אומרים שהם מרגישים, אמריקאים אמרו שהם פחות מאושרים ב-2018 ממה שהיו ב-2008.
במדינות עשירות אחרות הייתה ירידה דומה בציוני האושר המדווחים, כולל בבלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, יפן, ניו זילנד ואיטליה. במחקר עומס המחלות העולמי נמצא שמספר המקרים החדשים של דיכאון בעולם עלה ב-50% בין 1990 ל-2017, כשהעליות הגדולות ביותר קרו במדינות עם ההכנסה הגבוהה ביותר, בעיקר בצפון אמריקה.
כמעט לכולנו יש סם דיגיטלי כלשהו
קשה להצביע על נסיבתיות כשאנו רודפים אחרי דופמין. רק אחרי שעשינו הפסקה מהסם החביב עלינו ניתן לראות את ההשפעה האמיתית של צריכתו על חיינו. זו הסיבה שביקשתי מהמטופל שלי לוותר על משחקי מחשב לחודש, זמן מספק לכך שמוחו יאפס את מאזן הדופמין. זה לא היה קל, אבל מה שהניע אותו היה הרעיון הלא אינטואיטיבי שהימנעות מהדבר שגרם לו להרגשה טובה בטווח הקצר עשויה דווקא לגרום לו להרגיש טוב יותר בטווח הארוך.
להפתעתו, הרגיש טוב יותר ממה שהרגיש כבר שנים, וחווה פחות חרדה וירידה ברמת הדיכאון. הוא אפילו יכול היה לחזור לשחק במשחקי מחשב מבלי שתהיה לזה השפעה שלילית, על ידי שהגביל בחומרה את זמן המשחק ללא יותר מיומיים בשבוע, שעתיים בכל אחד מהימים. כך היה לו מספיק זמן בין פעמים ששיחק לכך שמאזן הדופמין במוח שלו התאזן.
הוא נמנע לגמרי ממשחקים שהיו חזקים מדי, אלה שאי אפשר להפסיק לשחק מרגע שמתחילים. הוא קבע מחשב נייד אחד למשחקים ואחד אחר ללימודים, על מנת לשמור על המשחקים והלימודים מופרדים ברמה פיזית. לבסוף, התחייב לשחק רק עם חברים, לעולם לא מול זרים, כך שחוויית הגיימינג חיזקה את הקשרים החברתיים שלו. תקשורת בינאישית בפני עצמה היא מקור רב-עוצמה של דופמין.
לא כולם משחקים משחקי מחשב, אבל כמעט לכולנו יש סם דיגיטלי כלשהו, וסביר להניח שהוא קשור בשימוש בטלפון חכם - המקביל למחט המזרק בדור המקוון. הקטנת השימוש בטלפון קשה באופן ידוע, בגלל שבתחילה זה גורם למאזן העונג והכאב לנטות לצד הכאב, וזה גורם לנו להרגיש חסרי מנוחה ועצבניים. אבל אם נקפיד על זה במשך זמן ארוך מספיק, היתרונות של מאזן דופמין בריא יותר שווים את המאמץ. המוח שלנו פחות עסוק במרדף לסיפוק התאוות, אנחנו יכולים להיות יותר נוכחים ברגע, וההנאות הקטנות של החיים שוב מספקות לנו עונג.
ד"ר למקה היא פיסכיאטרית ופרופסורית באוניברסיטת סטנפורד. המאמר הזה מעובד מספרה "מדינת הדופמין: מציאת איזון בעידן הריצוי", שיצא לאור ב-24 באוגוסט.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.