סוף "המאה האמריקאית": האם היא שוקעת, והאם היא יודעת שהיא שוקעת?

וושינגטון. בין הקלישאות החבוטות של זמננו, מעט מאוד מצליחות להתחרות ב"סוף המאה האמריקאית". התחזית על קץ עליונותה הפוליטית והכלכלית של ארה"ב היא לחם חוקם של היסטוריונים ושל פרשנים זה חצי מאה לפחות.

בשבועות האחרונים היא חוזרת ונשמעת בעקבות ההתמוטטות באפגניסטן. יש בה ממש. הנשיא ג'ו ביידן לא רק סיים את "המלחמה הארוכה ביותר" של ארה"ב מעבר לים (כמעט 20 שנה), אלא גם סתם את הגולל על היומרה האמריקאית הגדולה ביותר: יצוא הדמוקרטיה המערבית. הוא הודיע, כי ארה"ב לא תנסה עוד ללוש ארצות זרות ורחוקות בצלמה (מה שקוראים באמריקאית מדוברת nation building, זאת אומרת בנייה של ארץ מן היסוד עד הטפחות).

זה היה מוטיב מרכזי במדיניות החוץ של ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה. הוא העניק לה ממד של שליחות מוסרית, והבחין בינה לבין האימפריות של העבר. אמריקה קיבלה עליה את המשימה של תיקון העולם. פה ושם היא גם הצליחה. אבל גם כאשר לא הצליחה, היא הוסיפה לעמוד על תוקף השליחות. היא נועדה להיות "אימפריה של חירות", בלשונו של אחד ממייסדיה, נשיאה השלישי תומס ג'פרסון.

מה פירושו של הוויתור על היומרה לתקן את העולם? לכאורה נובע ממנו נירמול של יחסי החוץ של ארה"ב. נירמול תמיד רצוי, אבל האם אמריקה מנורמלת יכולה למלא את התפקיד שקיבלה עליה לפני 80 שנה, להיות "מחסן הנשק של הדמוקרטיה"? לשון אחר, האם ארצות דמוקרטיות יוכלו להוסיף ולהסתמך עליה, אם היא תחדל לצפות את האינטרסים שלה בשכבה של אידיאליזם?

זו שאלה שצריכה לעניין גם ציניקנים, מפני שמדיניות חוץ אקטיבית של ארה"ב תלויה בתמיכה של דעת הקהל האמריקאית. דעת הקהל הזו זקוקה להסבר, החורג מאינטרס עצמי. היא זקוקה למשהו שפוליטיקאים ממעטים לתת: השראה.

טדי רוזוולט ו"המשט הלבן הגדול"

"המאה האמריקאית" התחילה ממש בתחילת המאה. ארה"ב יצאה למלחמתה הראשונה מעבר לים ב־1898, נגד ספרד. המלחמה התחילה בקובה ובפורטו ריקו, אבל הגיעה אל שיאה בפיליפינים. רגליה של ארה"ב עמדו בפעם הראשונה באסיה. זמן קצר קודם היא השתלטה על איי הוואי. הצירוף היה רב משמעות. בהוואי ובפיליפינים תתחיל מלחמת העולם השניה (בלוח האמריקאי, שנתיים לאחר התחלתה באירופה).

אימפריאליזם גלוי, ללא התנצלויות, היה ה"בון טון" של היחסים הבינלאומיים לפני 120 שנה. לארה"ב היה נשיא מושלם לעידן האימפריאלי, טדי רוזוולט. עד יומו האחרון הוא הצטער ששמונה שנות נשיאותו לא זימנו לו אף מלחמה אחת. אבל הוא שיגר את הצי האמריקאי ב-1907 למסע של שנה ורבע סביב כדור הארץ.

"המשט הלבן הגדול", קראו לו, לא מסיבות גזעיות אלא מפני שספינותיו היו צבועות לבן. הוא הפליג מצפון־מערב ארה"ב, לאורך יבשת אמריקה בואכה כף הורן; צפונה עד ניו יורק; מזרחה לרוחב האוקיאנוס האטלנטי עד מצרי גיברלטר; דרך הים התיכון ותעלת סואץ אל הודו, אינדונזיה, יפן ואוסטרליה. באמצעות המשט ההוא, אמריקה הודיעה לעולם שהיא הגיעה אל פרקה.

חמש שנים אחר כך, היא הפכה לאומה נושה, בפעם הראשונה בתולדותיה. זו היתה אולי נקודת הציון של עלייתה למדרגת מעצמה (אם כי היא איבדה את המעמד הזה ב־1981 מבלי לאבד את משקלה הגלובלי). שלוש שנים אחר כך היא נכנסה אל מלחמת העולם הראשונה, ומילאה תפקיד מרכזי בהכרעתה. שנתיים אחר כך היא ניסתה בפעם הראשונה לברוא את העולם בצלמה, באמצעות ועידת השלום בוורסאי.

כישלונה היה מושלם כמעט מכל בחינה שהיא. היא עצמה סירבה להשתתף בעולם שהיא ניסתה ליצור, והעדיפה בדלנות על פני מעורבות. היא הניחה לעולם הישן להתבשל במיץ של עצמו, גם בשעה שהיא הוסיפה להיות הבנקאית שלו.

היא גררה את העולם אל השפל הכלכלי הגדול של שנות ה־30, שהיה קרוב להרוס אותה - ואותו. חוסר החשק שלה לבוא לעזרת העולם הישן בשנים ההן הלוא הוא חקוק על מיליוני קברים נטולי מצבות. מי יודע מה היה קורה אלמלא החליטו היפנים לתקוף את פרל הארבור, ואילמלא היטלר הניח לדעותיו הקדומות על "אמריקה מעורבבת הגזעים" לשכנע אותו להכריז עליה מלחמה. בלי תוקפנות יפנית ובלי היבריס נאצי אולי ארה"ב היתה נשארת בצד הלא־נכון של האוקיאנוס, לרעתה ובוודאי לרעתנו.

אמריקה, אמריקה, אל תבואי הביתה

הדחף הטבעי של אמריקה היה תמיד לחזור הביתה לאחר שישתתקו התותחים. היא עמדה לעשות כן גם ב־1945. אבל השנים הראשונות של השלום שכנעו אותה לקבל עליה את המשימה של בלימת הקומוניזם, מן הבלקנים עד חצי האי הקוריאני, מברלין עד בגדד, מן הים הקריבי עד הים התיכון. "העולם החופשי", שעליו היא התנדבה להגן, לא היה תמיד חופשי. היא מצאה את עצמה מגוננת לא רק על דמוקרטיות אלא גם על דיקטטורות. אבל היא אכן בלמה את התפשטותה של צורת שלטון טוטליטרית.

לפני 30 שנה היא הוכרזה למנצחת ב"מלחמה הקרה". אין זו הגזמה להגיד שהעולם המערבי היה אחוז אופוריה משיחית. "קץ ההיסטוריה" היה שם מסה מפורסמת ושנויה במחלוקת של ההיסטוריון האמריקאי פרנסיס פוקויאמה. היא ביטאה את ההנחה שהמאבק הרעיוני הוכרע אחת ולתמיד לטובת הדמוקרטיה הקפיטליסטית.

ההיסטוריון ג'ון לוקאס הציע אז לראות ב־1989 את השנה האחרונה של "המאה ה־20 הקצרה", שהתחילה ב־1914. מפעם לפעם, היסטוריונים מציעים להאריך מאות, או לקצר אותן, כדי להפקיע אותן משרירותיותו של לוח השנה. המאה ה־19 "הארוכה", למשל, התחילה ב־1789 (המהפכה הצרפתית), והסתיימה ב־1914 (מלחמת העולם הראשונה). לשיטת לוקאס, עולם חדש נברא ב־1989.

ארה"ב הוכרזה אז כמעט פה אחד ל"מעצמת העל היחידה", והיא התגברה על עכבות בנות 20 שנה כדי לצאת למלחמות לטובת "הסדר העולמי החדש". שום מעצמה יריבה לא היתה מסוגלת עוד להציב לה משקל נגד. רק קנאי דתי אחד ארך זקן, במערה בהרי אפגניסטן (או תימן, או סודאן), העז לגבש תכנית פרימיטיבית שתאלץ את אמריקה לחזור הביתה.

הנשר הרומאי, הנשר האמריקאי

"המאה האמריקאית" היא מטבע לשון יותר מאשר עידן היסטורי. היא מבטאת צירוף של עליונויות, שאנחנו מזהים בדרך כלל עם הקיסרות הרומית העתיקה. כרוך בה לא רק כוח צבאי, שאין לו מתחרים של ממש, אלא גם פיתוי תרבותי ורגשי, המעמיד במבחן את כל מה שקדם לה ואת כל מה שמנסה להחזיק מעמד על אפה ועל חמתה.

מן היהודיסטים של המאה הראשונה עד האיסלאמיסטים של המאה ה־21, מלחמה כרותה לעמים קטנים ולדתות קנאיות עם הנשר, שרומא או אמריקה ניסו לקבוע בשערי מקדשיהם. גם רומא, בדרכה, עסקה בבנייה מחדש של ארצות. גם רומא, בדרכה, האמינה בעליונות ערכיה ובצורך להפיץ אותם. גם היא נתקלה בהתנגדות מפתיעה. אבדותיה הכבדות ביותר באו מצד אויבים לא־שווים, לא מצד צבאות קונבנציונליים. (ההשוואה בין אמריקה לרומא אינה שלי, היא מקובלת זה שנים, בייחוד בעולם הערבי.)

"המאה האמריקאית" לא היתה מתאפשרת כמובן בלי עליונות צבאית. לצידה עמדה העליונות הכלכלית והפיננסית, זו המקילה על ארה"ב לשתק כלכלות זרות בלחיצת מתג, באמצעות סנקציות בנקאיות. העליונות המדעית והטכנולוגית מתאפשרת בזכות הצירוף המגנטי של אקדמיה עשירה ושל מגזר פרטי משגשג. אבל ספק אם יש עליונות אפקטיבית יותר בטווח הארוך מזו הנובעת מכוחה של התרבות העממית האמריקאית, בייחוד באמצעות הוליווד, המניבה דפוסים של חיקוי ושל ערגה, ומרחיבה את תחום ההשפעה האמריקאית יותר מהפוליטיקה ומהדיפלומטיה.

פסל החירות ב"עיר האסורה"

מבלי להכחיש אף אחד מפגמיה המרובים של ארה"ב, היא נעשתה ציר של תקווה. פסגת הצלחתה לא הושגה בשדה הקרב, לא בבורסה, אפילו לא על אדמת הירח, אלא בכיכר העיר; זאת אומרת, בקרב על דעת הקהל, מבלי לירות אף יריה אחת, מבלי להפגין שרירים.

אני מתכוון אל "כיכר העיר" באופן גנרי, כביטוי של מקום התכנסות; ואני מתכוון אל "כיכר העיר" מילולית - אל כיכר טיינאנמן של בייג'ינג, במאי 1989. מיליון סטודנטים מילאו את הכיכר, ליד חומת העיר האסורה, במשך שבועות. הם דרשו דמוקרטיה.

 בניית רפליקה של פסל החירות במהלך המחאות בכיכר טיינאנמן / צילום: Associated Press, Liu Heung Shing

דרגות כאלה של חירות דיבור והתארגנות לא נראו בסין מאז ומעולם. במרכז הכיכר, הסטודנטים הקימו רפליקה של פסל החירות. המחווה ההיא עצרה את נשימתו של העולם. היא הביאה את זקני המפלגה הקומוניסטית לנשוך שפתיים. הם ראו בפסל החירות, בצל דיוקנו של מאו, את מיצויה של קריאת התיגר על מונופול השלטון שלהם. הם הטביעו את טיינאנמן בדם, ופיתחו פחד כפייתי מפני הגילויים הקטנים ביותר של מחשבה חופשית ושל העזה. לא ידענו את המידה שבה טיינאנמן תטיל צל ארוך על היחסים הבין לאומיים, ותזין את הניסיון לסיים את "המאה האמריקאית".

האם אמריקה חדלה להיות מושכת, תחת הרושם של כישלונותיה ביצוא דמוקרטיה? מוטב לזכור שארה"ב אסרה מלחמה על סדאם חוסיין, ב־2003, בהשראת תכנית־אב ל"דמוקרטיזציה של העולם המוסלמי". המגמה הנערצת ההיא הניבה תוצאות הרות אסון. היא הציתה מלחמת אזרחים באפגניסטן, מבלי להעניק סיכויי ניצחון של ממש לצד הדמוקרטי. היא איפשרה את חדירת איראן אל מעמקי עיראק, ומשם, בקלות יחסית, אל סוריה ואל לבנון. היא סללה את הדרך לעליית חמאס לשלטון בעזה. היא החלישה את המשטר במצרים עד נפילתו.

היו לה סיבות טובות. אילו עלתה יפה היא היתה אולי מכוננת "שלום אמריקאי" עלי אדמות, ממין ה־pax romana של העת העתיקה.

לנצח את נפוליאון, ולנוח?

כולנו תמיד מיטיבים להפגין חוכמה שלאחר מעשה; ואנחנו נוטים לעתים קרובות מדי לטעון, או להעמיד פנים, שכל מה שלא עלה יפה היה בלתי נמנע. אבל הבה נודה, כי אלמלא ניסתה אמריקה לברוא את העולם בצלמה, או לפחות ברוח שאיפותיה, היינו מנידים עכשיו בראשינו, ומתלוננים על החמצת ההזדמנות ההיסטורית הגדולה של 1989.

סכנה גדולה תמיד נובעת מניצחונות אסטרטגיים גדולים. היא הייתה ידועה עוד לבריטים, לפני מאתיים שנה. הם ניהלו מלחמת עולם לכל דבר נגד צרפת המהפכנית, ואחר כך נגד נפוליאון, משנת 1793 עד 1815.

למחרת ניצחונם, משרד החוץ הבריטי הזהיר, כי נוכחות בריטית נמשכת באירופה "בהכרח תערב אותנו במעמקי הפוליטיקה של היבשת, בעוד שמדיניותנו הנכונה הייתה תמיד שלא להתערב, אלא בשעת חירום גדולה".

זו הייתה תובנה רבת חוכמה. היא הניחה את מגבלותיו הטבעיות של כוח צבאי ופוליטי, אפילו כאשר עמד בשיאו, או אולי דווקא מפני שעמד בשיאו. עצת הדיפלומטים של המעצמה המנצחת הייתה להימנע מיוהרת המנצחים.

הבריטים חשבו שהם מבינים את המגבלות ההכרחיות של התחזקותם הגלובלית, עד שהתברר שהם בעצם לא כל כך. העולם התחיל להיתקע בגרונם, מהודו עד ערבות דרום אפריקה ועד שדות הקטל של פלנדריה במלחמת העולם הראשונה.

ארה"ב נחלה תבוסה צבאית ופוליטית טקטית ואסטרטגית באפגניסטן. שום התחכמות לא תשנה את העובדה הזו. איננו יודעים, ואל נכון לא נדע עוד שנים רבות, את המחיר הממשי של תבוסתה. האם היא הקטינה אותה באמצעות התקפלותה, או צרבה אותה בתודעה הבינלאומית במידה שתחליש את כוח הרתעתה?

כמה זמן נמשכת שקיעה?

השימוש האפקטיבי ביותר בכוח הוא תמיד השימוש המרומז. נוכחות הכוח, היא כשלעצמה, צריכה להרתיע אויבים. ההיסטוריה מלאה ראיות לשחיקה ההדרגתית של כוח, המופעל באופן מסיבי ולאורך זמן.

איננו יודעים אם אמריקה שוקעת. האיש שהעניק לנו הרבה ממטאפורות השקיעה האימפריאלית, ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון ("תולדות שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית") הראה ש"שקיעה" יכולה להימשך מאות שנים. מיותר לומר שהרומאים של שנת 150 לספירה לא ידעו שהם שוקעים. רומא נפלה בידי הברברים בשנת 452.

בשנות נשיאותו של ברק אובמה, מיד לאחר נשיאותו האימפריאלית של ג'ורג' בוש הבן, רפובליקאים האשימו את הנשיא שהוא אינו מאמין ב"ייעודה הגלוי" (manifest destiny) של אמריקה, או בייחודה (America’s exceptionalism); ומדיניותו מבוססת על הנחת השקיעה ועל הצורך לנהל אותה.

הם יכלו להשמיע אותן תלונות עצמן על דונלד טראמפ, אבל מעטים השמיעו, ללמדך משהו על כנותו של השיח הפוליטי בארה"ב.

"ניהול שקיעה" כשלעצמו אינו עניין כל כך מגונה, אם הוא מייצג עובדות בשטח. גם אימפריות זקוקות לכונסי נכסים ולפיזור מסודר, ממש כמו תאגידים כלכליים. אף על פי כן קשה לשוות מראה של שקיעה לארץ של 325 מיליון, המשתרעת בין שני אוקיאנוסים ומכילה עוצמה תעשייתית ואוצרות טבע וגבולות, שעליהם היא מתקשה להגן מפני מהגרים הרוצים להתחלק בהצלחתה ובעושרה.

התחזיות הראשונות על שקיעתה הממשמשת ובאה של אמריקה נשמעו באירופה עוד באמצע המאה ה־18, עוד לפני עצמאותה. הן לבשו ארשת פסבדו־מדעית. השקיעה הבלתי נמנעת יוחסה "בעיקר לתנאים אטמוספריים, בייחוד לחות־יתר, שבגללה כל היצורים החיים באמריקה הם לא רק נחותים מאלה של אירופה, אלא נמצאים בעיצומה של ירידה".

הפילוסוף הצרפתי ז'וזף דה מסטר (Maistre), המתואר כאחד האבות הרוחניים של הפאשיזם, הבחין ב"רקבונה של אמריקה" עוד לפני שמלאו לארה"ב 25.

קטלוג האזהרות והאבחונים התעבה מאוד מאז. נסיבותיהן של התחזיות השתנו. באופן טבעי הן ליוו כישלונות; ובאופן לא טבעי הן ליוו הצלחות. הן הניבו ויכוחים אינטלקטואליים ופוליטיים שהיו בדרך כלל מרתקים, אבל לא עמדו במבחני המציאות.

שוקעת או לא שוקעת, אמריקה עומדת עכשיו בעיצומה של המערכה על המאה האמריקאית השנייה. יש לכולנו סיבה טובה או סיבה רעה להתבונן - ולכסוס ציפורניים

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny