וושינגטון. תהליך החקיקה בארה"ב ראוי אולי להיחשב למלחמת אזרחים באמצעים אחרים. אנחנו רגילים להתפעל מ"הפרדת הרשויות" בארה"ב, זו המעניקה עצמאות למבצעת, למחוקקת ולשופטת. אבל להפרדה הזו יש מחיר כבד. בעוד שממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית אינה יכולה לקום או לפעול בלי רוב פרלמנטרי, הממשל בארה"ב פטור מן הצורך לזכות בהצבעת אמון. מאין צורך באמון, ובהיעדר היכולת החוקתית לערוך בחירות מוקדמות, יציבותה הפוליטית של ארה"ב מעוררת קנאה.
אבל משברים ממין זה המתחולל עכשיו בוושינגטון מזכירים לנו עד כמה הקנאה אינה במקומה. דמוקרטים ורפובליקאים, עם שוויון מספרי כמעט מלא בקונגרס, אינם מסוגלים להגיע להסכמות רחבות, ואינם מסוגלים אפילו להתנהג במידה של אחריות לאומית. לא בפעם הראשונה.
בחצות הלילה שבין חמישי לשישי (7 בבוקר בישראל) תסתיים שנת הכספים בארה"ב. הקונגרס לא השלים את תהליך ההקצאה, ובהיעדר הסכמה על "המשכיות" של הקצאות קודמות יתרוקן ארנקה של הממשלה הפדרלית. חלק ממשרדיה יצטרכו להיסגר מיד, פיזית או דיגיטלית. ככל שיתארך המשבר כך יגדל מספר המשרדים הנסגרים ומספר העובדים שיחדלו לקבל משכורת.
כך זה נראה בדיוק לפני שמונה שנים: ״מצטערים, אנחנו סגורים״, בעיתון בהונולולו
הממשלה הפדרלית מעסיקה במישרים תשעה מיליון בני אדם ויותר, בערך 6% של כוח העבודה. הגדרה רחבה יותר של מועסקים מעמידה את מספרם על קרוב ל-24 מיליון (נתוני מכון ברוקינגס בוושינגטון).
"קרב בצהרי יום"
כבר היו דברים מעולם. משחקי הפחדה והורדת ידיים מפרנסים את התהליך הפוליטי האמריקאי לפחות מאז אמצע שנות ה-90, כאשר הרפובליקאים כבשו את שני בתי הקונגרס מקץ היעדרות של 40 שנה. יתר על כן, בפעם הראשונה מאז ומעולם המפלגה הרפובליקאית עברה באותו הזמן עצמו לשליטת אגף ימני נוקשה, הרוחש בוז לפרגמטיות ולפשרות.
ב-1995 התנהל הקרב הראשון על התקציב, שהביא את סגירת הממשלה. הרפובליקאים חשבו, שהרוב הגדול שלהם בקונגרס יוכל לנטרל את הנשיא ביל קלינטון. הם שכחו, או העמידו פנים שהם שוכחים, כי בלי חתימת הנשיא אין תקציב.
אחד ממנהיגיהם הכריז אז על "קרב בצהרי יום" בוושינגטון. האקדחים נשלפו, קלינטון סירב להיכנע, הממשלה נסגרה פעמיים, ל-21 יום, והרפובליקאים התפשרו. הם גם העניקו מתנה פוליטית לקלינטון. הרבה בזכות התנהלותו בקרב ההוא, קלינטון הצליח לחזור ולהיבחר לנשיא שנה אחת אחר כך.
כך זה נראה 17 יום אחר כך: הרפובליקאים מתקפלים, המשבר מסתיים ב׳ניו יורק טיימס׳
מאז 1995, ההתנגדות לתקציבים דמוקרטיים הייתה גדולה יותר וקנאית יותר מהתנגדות לתקציבים רפובליקאיים. המפלגה הרפובליקאית פנתה ימינה בהשפעת ההתנגדות ל"ממשלה גדולה" ולגירעונות תקציב. חוץ מזה, מאז 1995, הדמוקרטים החזיקו בשני בתי הקונגרס רק שש שנים, בשעה שהרפובליקאים נהנו משליטה מוחלטת בקונגרס במשך 12 שנה.
28.8 טריליון דולר
ההתגוששויות שהביאו לסגירת הממשלה, לימים או לשבועות, היו רציניות, ואיימו על היציבות. אבל הן מעולם לא השתוו לסכנה הנובעת מחדלות פרעון של הממשלה הפדרלית. שרת האוצר הודיעה ביום ג' לקונגרס, כי הממשלה תתקשה להוסיף ולפרוע את חובותיה לאחר 18 באוקטובר. לא היה כדבר הזה בכל תולדות ארה"ב.
מאז 1981, הממשלה לא הצליחה לאזן את תקציביה אלא שלוש פעמים, בסוף נשיאות קלינטון. הגרעון גדל והלך. ניסיון להטיל על הממשל את חובת האיזון, באמצע שנות ה-80, לא עלה יפה (אף כי חובה כזאת קיימת ברוב הגדול של מדינות ארה"ב).
הגירעון עבר את סף 300 המיליארד ב-2003; את סף הטריליון בין 2009 ל-2012 (בעקבות משבר הסאב-פריים), והתייצב הרבה מעל טריליון לאחר 2018 (בעקבות קיצוצי המס העצומים של דונלד טראמפ). משבר הקורונה פרץ את כל המחסומים. ב-2020, הגירעון עמד על 3.7 טריליון דולר וב-2021 הוא עומד להגיע ל-3.4 טריליון דולר.
החוב הלאומי גדל בהתאמה. משבר הסאב-פריים הגדיל אותו עד כמעט 10% של התוצר המקומי הגולמי ב-2009, פי שלושה ויותר משיעורו ב-2008. בשנה הראשונה של משבר הקורונה הוא גדל עד 17.9% של התמ"ג. עכשיו, החוב הלאומי עומד על 28.8 טריליון דולר - 140% של התמ"ג. (אפשר למצוא את שעון החוב המתקתק פה).
אמצעי של ניגוח
לפני מאה שנה ויותר הקונגרס קבע תקרת חוב כדי לאכוף משמעת פיסקאלית על הממשלה. מאז, הקונגרס חזר והגביה את התקרה, או בעצם השעה אותה, כדי לאפשר לממשלה לפרוע את חובותיה. בדרך כלל זה היה מהלך טכני, עד שהפוליטיקה השתלטה עליו, משנות ה-80 ואילך. הצבעה נגד השעיה הפכה לאמצעי של ניגוח, בדרך כלל מצד האגף הימני השמרני.
ביום ב' השבוע, הרפובליקאים בסנאט סירבו לתמוך הן בהארכת מימונה של הממשלה הפדרלית והן בהשעייתה של תקרת החוב. הם הכריזו, שהטיפול בתקרת החוב הוא עניינם של הדמוקרטים, מפני שמדיניותם היא זו המגדילה את החוב. ואמנם, הדמוקרטים הגישו הצעת תקציב העומדת על 3.5 טריליון דולר, וכוללת הוצאות שהרפובליקאים דוחים בתוקף.
אבל הטענה הזו חוטאת בחוסר דיוק ניכר. החוב, שהממשלה נקראת לפרוע, נצבר לפני נשיאותו של ג'ו ביידן. ממשל טראמפ הוסיף לו שבעה טריליון דולר. הרפובליקאים משתמטים מאחריות, מפני שהם רוצים לדחוק את הדמוקרטים אל הקיר. ואף אמנם הדמוקרטים נדחקים לשם.
כללי החקיקה של הסנאט שונים מהותית מאלה של בית הנבחרים. בעוד שבבית הנבחרים מספיק רוב פשוט כדי לאמץ חוקים, בסנאט נחוץ רוב מיוחס של 60 מתוך 100. לחלופין, אפשר להעביר חוקים הנוגעים להקצאות בלבד ברוב של 51, אבל זה תהליך מורכב, הדורש זמן וכרוך בסוגי הצבעות, שפוליטיקאים המנסים לחזור ולהיבחר בדרך כלל משתמטים מהן.
כשהרפובליקאים התקפלו
הפעם האחרונה שבה חדלות פרעון איימה על ארה"ב הייתה ב-2013. הנשיא היה ברק אובמה, והרפובליקאים שלטו בבית הנבחרים. הם התנו את המשך המימון ואת השעיית התקרה בהסתלקות של הממשל מרפורמות הבריאות של 2010. הרפורמות ההן היו היהלום בכתרו של אובמה. הוא סירב.
הרפובליקאים שיחקו בהפחדות, והממשלה נסגרה חלקית ל-16 יום. הרפובליקאים התקפלו לבסוף. כל מי שמבין פוליטיקה היה משוכנע אז, שהמשחק הזה לא יחזור, מפני שהוא אינו מועיל לאיש, בייחוד לא למארגניו. הוא חזר ב-2019, כאשר דונלד טראמפ סירב לאשר מימון לממשלתו כל זמן שהדמוקרטים לא יסכימו לממן את בניית החומה על גבול מקסיקו, שהיתה בבת עינו. הממשלה נסגרה ל-35 יום עד שטראמפ ויתר.
משבר הסגירה עשוי לחזור מפני שהרפובליקאים מתוסכלים. הם חוששים שהדמוקרטים יימלטו עם כל הקופה. אבל הוא חוזר גם מפני שהרפובליקאים מזהים חולשה.
הפופולריות של הנשיא ג'ו ביידן צונחת, בעקבות אפגניסטן, על רקע פריצת הגבול הדרומי בידי המוני מהגרים לא-חוקיים, עלייה ארצית בשיעורי הפשיעה האלימה, ואפילו משבר הקורונה. אפילו - כי זה היה סימן ההיכר של הצלחת ביידן, לפחות עד תחילת הקיץ. סקר חדש שהתפרסם ביום ג' הראה, כי בפעם הראשונה רוב האמריקאים אינם סומכים את ידיהם על טיפולו במגפה.
הדמוקרטים מתנהלים במורד הדרך אל בחירות אמצע-הקדנציה, והרפובליקאים מקווים להעמיק את שקיעתם ולזרז אותה. אבל ניסיון העבר מראה שרוב האמריקאים אינם אוהבים לראות משרד ממשלתי סגור, ואינם אוהבים את משחקי ההפחדות בוושינגטון. מישהו עוד יצטער על זה. השאלה היא רק מי ומתי.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny