להיות צעיר מרדן כבר לא כל כך באופנה, תשאלו את תושבי ברצלונה

הסתיו זימן אותי בנימוס צונן לטורונטו, בין השאר כדי לצפות בבחירות הכלליות המוקדמות של קנדה. יש מעט מאוד צדדי דמיון בין קנדה לישראל, אבל נסיבות הבחירות האלה מעוררות אסוציאציות: ראש ממשלה ללא רוב, התלוי בקפריזות של מפלגות אופוזיציה קטנות כדי למשול, מחליט לנסות ולהשיג רוב בבחירות קודם זמנן. הוא נכשל, וייאלץ לחזור ולהתייצב בראש ממשלת מיעוט. מתחילה הספירה לקראת הבחירות המוקדמות הבאות.

יש עוד פן לבחירות האלה, העשוי לעניין ישראלים. הוא נוגע למפלגה שקיבלה 33 מושבים בפרלמנט החדש (מתוך 338), אבל אין לה כל חשק להיות בשלטון בקנדה, או אפילו לשבת בקואליציה. למען האמת, אין לה חשק להיות בקנדה. זה ׳הגוש הקוויבקי׳ (BQ), מפלגה המשתדלת לייצג את הרוב דובר הצרפתית בחבל קוויבק.

קנדה היא פדרציה (או, למען הדיוק, קונפדרציה), שיש בה עשר מדינות ("פרובינציות") ושלוש טריטוריות. קוויבק היא השנייה בגודלה, עם 8.5 מיליון בני אדם. היא נגררה אל קנדה הבריטית מבלי להישאל, לאחר שהבריטים הביסו את הצרפתים במחצית השנייה של המאה ה־18.

היא סבלה מאפליה בתוך קנדה העצמאית עד הרבע השלישי של המאה ה־20. ללשון הצרפתית היה מעמד נחות. מפלגות בשליטה של דוברי אנגלית ניהלו את קוויבק. ואו אז, ב־1975, מפלגה קוויבקית לאומנית על טוהרת דוברי הצרפתית ניצחה בבחירות לאסיפה המחוקקת, וערכה חמש שנים אחר כך משאל־עם על עצמאות. להלן התפתח פרדוקס מעניין: היא הפסידה במשאל העם, אם כי חזרה וניצחה בבחירות. רוב התושבים רצו שהיא תטפח את זהותם הנפרדת, אבל לא רצו להיפרד מקנדה.

בהמשך, המפלגה ירדה מן השלטון וחזרה ועלתה אליו לסירוגין. 15 שנה לאחר תבוסתה במשאל העם הראשון היא ערכה משאל עם נוסף, והפסידה בו על חודו של קול. ממש חודו. ראש הממשלה של הלאומנים לא התאפק, והתלונן על כפיות הטובה של מהגרים זרים. איש לא טעה בהבנת הרמז: הוא התכוון ליהודים דוברי האנגלית של מונטריאול. הם עמדו בין קוויבק לבין ייעודה הטבעי.

מאז, קסמו של רעיון העצמאות אמנם לא פג, אבל שכך. קצת יותר משליש הנשאלים בסקר דעת קהל לפני שנה הביעו תמיכה בפרישה. 54% התנגדו. השאר פסחו על שתי הסעיפים. מעניינת היתה ההתפלגות הדמוגרפית: רק רבע מבני 18 עד 24 תמכו בעצמאות, כמעט שני שלישים התנגדו.

ההסבר שעורכי הסקר נתנו היה כלכלי. צעירים חושבים, שקוובק-בלי-קנדה לא תוכל להעניק להם ביטחון חומרי. הסברים חומריים תמיד מסברים את האוזן. אבל הניסיון ההיסטורי, גם בדמוקרטיות המערביות, חוזר ומלמד שהאינטרס העצמי אינו הסבר מספיק לבחירות פוליטיות.

 ג׳סטין טרודו וזוגתו חוגגים את הניצחון בבחירות, השבוע. נשאר ראש ממשלת מיעוט / צילום: Reuters, CARLOS OSORIO

הסקוטים עדיין מתרגשים, הקטלנים כבר לא

קוממיות לאומית, עמידה על טיפוח הזהות העצמית, פריקת עולו של שלטון זר נטו לרגש אנשים צעירים. מי השתתפו בתנועות עצמאות ב־200 השנה האחרונות, מי הניפו את נס המרד גם כאשר הסיכויים היו מבוטלים, אם לא אנשים "בני 18 עד 24"?
האומנם מותר לנו להסיק, שזהות לאומית אינה גורמת עוד אותה התרגשות לאנשים צעירים בארצות מפותחות? לאו דווקא.

בסקוטלנד הנטייה הפוכה. סקר דעת קהל (של YouGov) בחודש מארס השנה הראה, שהנעורים מניבים מרדנות לאומית, והמרדנות הזו פוחתת והולכת בפלחים הדמוגרפיים המבוגרים יותר. 70% מבני 18 עד 26 רוצים שסקוטלנד תתנער מכבלי בריטניה, ותהיה עצמאית. המספר הזה פוחת ל־38% בין בני 50 ומעלה; 32% מעל 65. בסך הכול הסקר הראה תיקו כללי בין מתנגדים למחייבים.

מה אומרת הדמוגרפיה הזו? האם אפשר להסיק ממנה שאחוז המצדדים בעצמאות יגדל וילך כאשר הביולוגיה תתיש את דור הסרבנים? או אולי יתרחש התהליך הקלאסי של התמתנות אצל מרדנים מזדקנים?

קטלוניה, לעומת זאת, מייצגת נטייה הדומה לזו של קוויבק. ב־2014, בערך 60% מבני 18 עד 24 רצו עצמאות מלאה מספרד. ממוצע התמיכה של צעירים קאטלניים בעצמאות פחת מאז ל־39%. "אם הנטייה הזו תעמוד בעינה, היא תבשר את סופה של תנועת העצמאות", כותב דניאל בייזלי מן האוניברסיטה הפתוחה של קטלוניה באתר הרשת politico.eu.

המהפך בין צעירי קטלוניה נובע כנראה מאותן הסיבות שצעירי קוויבק פונים עורף לתנועת העצמאות. האבטלה בין צעירים בקטלוניה עוד לפני משבר הקורונה עמדה על 41%. שוחרי העצמאות אומרים להם שיציאה מספרד היא התרופה. הם אינם משתכנעים, כנראה בצדק.

במקום לסמוך על הנצח

האם התמעטות החשק לפרק ארצות היא ביטוי של הצטננות המרדנות אצל צעירים? אולי, אבל לא בהכרח. למרדנות יש ערוצים נוספים. יתכן שהמאבק להצלת האקלים נראה חשוב יותר בעיני אנשים בני 20, השומעים מה מצפה להם כאשר יהיו בני 50. כיוצא בזה הם מוצאים את עצמם בחזית המאבק לטובת שוויון חברתי, או שוויון מגדרי וטראנס־מגדרי, או (בקנדה) לטובת זכויותיהם של הילידים המקוריים, ששילמו מחיר כבד על בואו של האיש הלבן.

האפשרות שצעירים אינם להוטים פחות להטעים את הצורך להיפרד, ויותר את הצורך להתאחד, היא בדיוק זו: אפשרות. אבל היא ראויה לשיקול ולבדיקה.

אם פוחת חינה של מדינת הלאום, אולי תומכיה צריכים להקדים ולבסס אותה במקום לסמוך על נצח ישראל, או נצח קטלוניה, או נצח קוויבק. השאלה היא כמובן איך מקדימים ואיך מבססים. וזו שאלה שאינה מתיישבת עם צורכי השיור של שום קואליציה ממוצעת מפני שהיא מחייבת הכרעות קשות.