מה מפחיד יותר: להישאר במערכת יחסים אלימה או לעזוב אותה?

הראיון של דנה וייס בחדשות 12 עם לירון דרור, שבעלה לשעבר רצח את בתה התינוקות וניסה לרצוח גם אותה ואת בתה הבכורה, קשה מאוד לצפייה. למרות הקושי חשוב לצפות בו. באומץ לב, ברהיטות ובראש מורם מספרת לירון על מערכת היחסים הקשה שהיתה לה עם בעלה לשעבר, מאז שנולדו הבנות ועד סופה הטרגי. סיפורה, כולל, לצערנו, פרטים שאנחנו מכירות היטב מסיפוריהן של רבות מהנשים הפונות למרכז רקמן בבקשה לייעוץ משפטי ו/או תמיכה וטיפול רגשי.

בדומה לנשים נפגעות אלימות שאנחנו מלוות, גם לירון אומרת שידעה שאין הרבה טעם בהגשת תלונה במשטרה. היא מתארת את הגזלייטינג שהיה עושה לה - מטיח בה דברים פוגעניים ואז מכחיש שאמר אותם וגורם לה לפקפק בעצמה ולחשוב שהיא לא הבינה נכון את מה שקרה. היא מספרת על נסיונות לרצות אותו מתוך אמונה שאם יקבל את מבוקשו התנהגותו תשתנה. "אני יכולה להגיד היום בדיעבד שכל הסימנים היו שם" היא מסכמת.

אל מול הסיפור של לירון והתובנה ש"כל הסימנים היו שם" עולה השאלה המתבקשת "למה להישאר במערכת יחסים מתעללת?". בשאלה הזו אנחנו רוצות להתמקד.

נשים שנמצאות במערכת יחסים אלימה צריכות לבחור - מה יותר מפחיד, להישאר או לעזוב. הבחירה הזו, שנראית ברורה ופשוטה, רחוקה מלהיות כזו.

בפני נשים הנמצאות במערכת יחסים אלימה ומבקשות לצאת ממנה ניצבים חסמים רבים. לעיתים יכולות לעבור שנים עד שהן מגייסות את המשאבים הנפשיים, הפיזיים והכלכליים האדירים הדרושים כדי להיפרד. מחקרים מצביעים על כך שמערכת יחסים אלימה על פי רוב נמשכת זמן רב, כאשר ממוצע משך היחסים עם בן הזוג האלים הוא קרוב לעשור, ומשך שנות האלימות עומד על שמונה שנים (נתונים מתוך מחקרן של חיה יצחקי, רחל דקל וענת בן פורת).

המציאות מראה שנקיטת פעולות, שהן לכאורה ההגיונית ביותר בסיטואציה של אלימות מצד בן הזוג, כמו למשל הגשת תלונה במשטרה או פתיחה בהליך גירושין, יכולה להסלים את האלימות ואף להיות הרת אסון. כולנו זוכרות את אסתר אהרונוביץ ז"ל, שנרצחה ע"י בעלה מיד לאחר שקיבל את מסמכי תביעת הגירושין.

לירון אומרת: "נורא פחדתי להשאיר אותו עם הילדות. ידעתי שאם אנחנו מתגרשים הילדות שלי יהיו שטח הפקר. חשבתי שלהישאר איתו ביחד זה לצמצם את הנזק וגם חשבתי שאני אוכל להגן עליהן". אמהות מסכימות להקריב את עצמן ולהישאר במערכת יחסים אלימה כי כך לפחות יהיו קרובות לילדים. כך יהיה להן סיכוי טוב יותר להגן עליהם. הן חרדות שבקשה לגירושין תביא לחלוקת משמורת כזו שבמסגרתה הילדים יחויבו לשהות לבדם עם הורה אלים. הן לא מתלוננות מפחד שהתלונה תסלים את האלימות כלפיהן וכלפי הילדים. כאשר מגיע הרגע שממנו והלאה כבר לא קיימת יותר האפשרות להישאר, בתקווה שעדיין לא מאוחר מידי, הן פותחות בהליך גירושין.

אז, כשהן מעלות את הטענות בדבר האלימות, הן נחשפות, במקרים רבים, לסיכונים נוספים. החל מחוסר אמון מצד מערכת המשפט ועד האשמות על היותן "אמהות מנכרות" שמעלילות עלילות שווא על האב במטרה לחבל בקשר בינו לבין הילדים. האשמות שיכולות להסתיים בכך שהמשמרות תילקח מהן ותועבר להורה אלים. נתונים מחקריים על יחס בתי המשפט למשפחה בארה"ב לאמהות המתלוננות על אלימות ניתן למצוא במאמריה של פרופ' ג'ואן מאייר, מהמומחיות המובילות בעולם בתחום האלימות במשפחה. מאייר מצאה, לדוגמא, שרק פחות ממחצית התלונות על אלימות (41%) מתקבלות, וכאשר מנגד מועלית טענה שהאם ״מנכרת״, הועברה המשמורת על הילדים לאב בלמעלה ממחצית מהמקרים. המציאות אותה היא מתארת במחקריה בדבר חוסר האמון באימהות דומה מאוד לזו שאנחנו מכירות בארץ. בנוסף, הנטייה הרווחת כיום של בתי המשפט למשפחה בישראל היא להתייחס פעמים רבות לסכסוך משמורת כאל מקרה של ניכור הורי. ברגע שתיק מוגדר ככזה הטיפול ב"בעיית הניכור" מקבל עדיפות, מה שלא מותיר כמעט סיכוי לבקשה של האם לבדוק את כשירותו של אב אלים לפגוש את הילדים ללא פיקוח.

אנחנו חוזרות ומדגישות כי נדרש כאן שינוי. נדרשת חשיבה מערכתית כוללת ויישום עקרונות למניעה ומאבק באלימות נגד נשים כפי שמוגדרים באמנת איסטנבול, ביניהם - הגדרה אחידה וברורה בחוק לתופעת האלימות במשפחה, התייחסות בחקיקה לצורך בהגנה על ילדים בסכסוכי משמורת במצבי אלימות במשפחה, הכשרות חובה בתחום לאנשי ונשות משטרה, רווחה ומשפט, טיפול מחייב ושיקום גברים שנהגו באלימות. עד שלא יהיה שינוי מדובר ב-lose-lose situation עבור נשים שנמצאות במערכות יחסים מתעללות.

הכותבת היא מנהלת תוכן במרכז רקמן לקידום מעמד האישה, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן