ישראל בחרה לרדת מרכבת ההרים של הגז - וטוב שכך

מחירי הגז ממשיכים לשבור שיאים בתחרות הפרועה בין אירופה לסין. בזירות מסחר באסיה נרשם מחיר שיא של של 34.47 דולר ליחידת חום בחוזים לאספקת גז מיידית, על רקע פרסומים לפיהם שלטונות סין הנחו את מפעלי התעשייה במדינה להמשיך ולקנות גז "בכל מחיר". בינתיים באירופה, לאחר ש-10 חברות אספקת גז קטנות בבריטניה הגיעו לפשיטת רגל, התערבה הממשלה בבריטניה וסייעה למפעלים כדי למנוע מחסור מוצרים חיוניים המופקים מגז טבעי. בזירת המסחר בבריטניה נרשם בשבוע שעבר מחיר שיא של 32.5 בחוזי הגז לאספקה מיידית.

בתחילת משבר הקורונה רשמו מחירי הספוט של הגז הטבעי שפל של 3 דולרים. אז התרסקו הביקושים לחשמל על רקע הסגרים, והשווקים הוצפו בנפט וגז שלא נמצאו להם רוכשים. טירוף המחירים הנוכחי נובע מהסיבות ההפוכות בדיוק: ביקוש גואה לחשמל על רקע התאוששות כלכלית (הפעילות הכלכלית באירופה חזרה לרמה שלפני הקורונה ובסין נרשם גידול של 15% בביקוש לחשמל השנה לעומת 2020) מצד אחד, וקשיים בהגדלת התפוקה של דלקים אלטרנטיביים לגז הטבעי לייצור חשמל: הפקת הפחם בסין גדלה ב-5% בלבד ותחנות הכוח ההידרו-אלקטריות בדרום המדינה פועלות באופן חלקי עקב מזג אוויר יבש.

באירופה גרם מזג אוויר נוח לירידה בתפוקת טורבינות הרוח ולכך הצטרפו תקלות בהפקת גז מבארות בים הצפוני שבשליטת נורווגיה. ממשלת בריטניה, שהתמקדה בשנים האחרונות בפיתוח מקורות אנרגיה "ירוקים" עברה לחזר אחרי חברות האנרגיה המסורתיות ומציעה להן רשת ביטחון תמורת הגדלת תפוקת הבארות בים הצפוני.

מה שחשוב לצרכן הישראלי זה שהגז יזרום והמחירים יירדו

ישראל, שהפכה בשנים האחרונות ליצואנית גז, לא יכולה להרוויח ממאבק הטיטאנים בין סין לאיחוד האירופי. הגז הישראלי כבר "מכור" כולו ללקוחות שחתומים על הסכמים ארוכי טווח עם מנגנוני הצמדת מחיר משתנים. למפיקים הישראלים אין אפשרות להגדיל את התפוקה - וגם אם הייתה להם, אין דרך לייצא את הגז למדינות שמעבר לים. במקור דווקא היו ליזמי הגז תוכניות שאפתניות לייצא גז מישראל לרחבי העולם, באמצעות מיכליות המשנעות גז נוזלי. נובל אנרג'י (כיום שברון), החברה האמריקאית שמפעילה את מאגרי הגז תמר ולוויתן תיכננה להקים בקפריסין מתקן הנזלת גז בהשקעה של 10-15 מיליארד דולר, בשיתוף עם חברת וודסייד האוסטרלית שתיכננה לרכוש נתח של 25% מהזכויות במאגר לוויתן תמורת 2.71 מיליארד דולר. אלא שגורמים במועצה לביטחון לאומי בישראל התנגדו להקמת מתקן הנזלת גז בשטח שמחוץ לשליטה ישראלית מנימוקים "אסטרטגיים" (מאוחר יותר התברר כי ההתנגדות נבעה ממניעים זרים) ו-וודסייד, שהתייאשה מהביורוקרטיה בשוק הישראלי החליטה לבטל את העסקה.

לאחר הסתלקותה של וודסייד נטלה דלק קידוחים, השותפה הישראלית של נובל שבשליטתו של יצחק תשובה, את ניהול המגעים לעסקאות יצוא גז. הגז מתמר ומלוויתן זורם מאז סוף 2019 למצרים ולירדן ומהווה נדבך חשוב ביחסים הגאו-פוליטיים של ישראל. הפרסומים על הצעת ירדן למכור ללבנון גז (שמקורו מישראל) יכולים להעלות חיוך אירוני על פניהם של מי שהתמודדו עם הביקורת על מתווה הגז. המתווה נועד כזכור להביא לפיתוח מאגר לוויתן, אך מאז אישורו הצליח מעבר לציפיות שתלו בו כשהביא להכנסת תחרות במשק הגז, אפשר יצוא גז למדינות האזור ותרם לירידה מסוימת במחירי הגז לצרכנים.

לבנימין נתניהו וליובל שטייניץ מגיע קרדיט על אישור המתווה, אך הם לא היו מעורבים בהחלטה לייצא גז למדינות האזור. מנכ"ל דלק קידוחים יוסי אבו היה זה שהתעקש לשווק את הגז ללקוחות במצרים, למרות שמרבית המומחים טענו כי אין לכך היתכנות כלכלית. מצרים שייצאה בעצמה גז לישראל עד 2012, מפיקה כמות גדולה כמעט פי ארבעה מישראל וב-2015 התגלה במימיה מאגר גז גדול יותר מלוויתן בשם זוהר.

מה שבשווקים לא הבינו היה שהביקוש לגז במצרים גדל בקצב מהיר יותר מקצב הגידול של תפוקת הגז מהמאגרים. לראייה, אפילו כיום, כשמחירי הגז בשיא של כל הזמנים וכשהיא מייבאת גז מישראל - מתקני הנזלת הגז במצרים פועלים רק במתכונת חלקית, כיון שלמצרים אין די גז ליצוא.

יצוא הגז הישראלי למצרים צפוי לפיכך להמשיך ולגדול משנת 2023, אם יאושר שלב ב' בפיתוח מאגר לוויתן. סביר להניח שמחירי הגז בעולם יחזרו עד אז לרמות שפויות, אבל כל זה לא אמור לעניין את הצרכן הישראלי. מבחינתו מה שחשוב הוא שהגז ימשיך לזרום ושהמחירים ימשיכו לרדת. הוודאות הזו שווה הרבה יותר מעוד קופון זמני.