משבר האקמו - שיקוף נאמן של מצב הרפואה בישראל

מכשיר האקמו הומצא כדרך להחליף את תפקוד הריאות והלב בניתוחי לב פתוחים, שבהם יש להפסיק את פעולת הלב במהלך הניתוח. המכשיר מחליף את הלב והריאות יחדיו, שכן בהיעדר הזרמת דם לריאות באמצעות הלב אין חמצון של הדם.

לאחר התבססות המכשיר כפרט הכרחי בניתוחי לב פתוח הועלה הרעיון, שבמצבי קיצון, שבהם תפקוד הלב או הריאות מאוד ירוד אך זמני, ניתן לחבר לחולה מכשיר אקמו מקביל ללב והריאות הכושלים ולחכות להתאוששותם. בתחלואת הקורונה, הכשל העיקרי הוא בריאות, והעומס על הלב הוא משני לקושי להעביר דם דרך ריאות עם דלקת כל כך קשה.

בעקבות יישום חדש זה יוצרו מכשירים ניידים של אקמו, והורחב השימוש בהם כעזר חירום מחוץ לחדרי ניתוח. מטבע הדברים, רכישת המכשירים והכשרת הצוותים החלו במוסדות הגדולים והמבוססים, וזלגה בהמשך למוסדות נוספים, אך לא לכולם.

מאליו יובן, שהפעלת מכשיר מורכב, שקודם לכן לא היה קיים, מצריכה לא רק הכשרת צוותים ייעודיים, אלא אף יצירת תקנים לצוותים כאלה. בעת הנוכחית, אין די בתקנים הקיימים. בנוסף, הכשרת צוותים נוספים בנושא צפויה לקחת זמן. היא אינה יכולה לקרות "מהיום למחר".

בעוד שיחידות לטיפול נמרץ הוקמו בכל בתי החולים בישראל, ושבמסגרתן המכשור המרכזי הוא המנשם, מכשירי האקמו קיימים ומופעלים רק בבתי החולים הגדולים, שחלק ניכר מתקציבם אינו בא ממימון ממשלתי ישיר.

בתחילת מגפת הקורונה הנוכחית, נזעקו כל המערכות לרכישת מכשירי הנשמה, משום שאלמנט זה נחשב לעמוד השדרה וצוואר הבקבוק של הטיפול בחולים שמצבם התדרדר.

גל רכישת המכשירים ולצדו ייצור חדשני של מכשירים פשוטים וזולים שטף את המערכת הרפואית הישראלית וסילק, הלכה למעשה, את צוואר הבקבוק ההיסטורי הזה ממשוואת ההתמודדות עם המגפה, אם כי ראוי לציין, שהכשרת הצוותים והקצאת התקנים גם לאלמנט זה פיגרה ומפגרת אחרי הצרכים, ויעידו על כך הכתבות הרבות בעיתונים, המתארות את התשת הצוותים העוסקים בכך.

מובן מאליו, שפערי כוח האדם בין בתי החולים המרכזיים לבין אלה המצויים בפריפריה, נצפו גם בגזרה זאת של ההתמודדות, אך לכאורה כולנו הורגלנו בכך, ולכן הצעקה מתונה יותר.

השימוש המוגבר במכשיר אקמו בעת הזאת הוא בעצם טיפול "האפשרות האחרונה", המתקדמים מאוד, למטופלים שההנשמה והתמיכה הרגילות כבר אינם מסייעים להם. בנוסף, בית חולים שאין לו מכשיר אקמו גם אינו יכול להעביר את החולה, הנמצא תחת ידו והוא במצב קריטי מאוד, מפאת מצבו, למרכז רפואי אחר, שבו כן קיים מכשיר האקמו.

היכולת לשלוח צוות מבית החולים המרכזי עם מכשיר אקמו לשם התחלת טיפול בפריפריה וניוד החולה למרכז גם היא בעיקרון מוגבלת מאוד, ועלולה לסכן את חיי החולה.

השימוש השגרתי כמעט במכשירי האקמו, והזעקה שקמה לאחרונה סביב מחסור במכשירים אלה וחלוקתם הבלתי שוויונית בין בתי החולים משקפת נאמנה את מצבה של הרפואה הישראלית.

מצד אחד, זאת הרפואה המתקדמת ביותר בעולם, ומצד שני היא רפואה שהקצוות המאוד מתוחכמים ויקרים שלה אינם ממומנים בעיקרם על ידי המדינה, וכתוצאה מכך נעדרים לחלוטין מבתי החולים הקטנים והפריפריאליים. יתר על כן, גם פערי היכולת לממן תקנים לצוותים ייעודיים פועלים לרעת הפריפריה, וכך אי-השוויון המובנה רק מתעצם.

חשוב לציין בהקשר זה, שרמת הרופאים וכל המקצועות הפרא-רפואיים (אחיות, פראמדיקים, פיזיותרפיסטים ועובדי מעבדה) נקבעת על ידי סטנדרטים ובחינות אחידים בכל הארץ, כך שההכשרה הנוספת של הצוותים למכשיר כמו האקמו היא בעיקרון אלמנט טכני ותקציבי בלבד, הנובע מן הצורך להשוואת תנאים בין מרכז לפריפריה.

הגיעה העת להחלטה מהותית של ממשלת ישראל ליישר קו מבחינה תקציבית בין בתי החולים המרכזיים לפריפריאליים כדי שפערי תוחלת החיים, הקיימים ממילא בין המרכז לפריפריה, לא יעמיקו עוד יותר בגין המגפה.

הכותב הוא ראש החוג לרפואת חירום במכללה האקדמית צפת ורופא מומחה ביילוד וגינקולוגיה