ממשלת השינוי לא שינתה דבר ביחס לפשיעה בחברה הערבית

הילד אייהם עבד אלהאדי בן ה-6 מתגורר, יחד עם משפחתו, בעיר הולדתי ומגוריי, אום אל-פחם. את השבוע האחרון, במקום בבית הספר לצד חבריו לכיתה, הוא העביר בבית החולים העמק. הילד נפצע באורח קשה מכדורים שכוונו אל הרכב בו נסע יחד עם קרובי משפחתו.

המקרה הזה מצמרר, אך איננו חריג. ירי, קורבנות ופצועים נהיו בשנים האחרונות למציאות חייהם של האזרחים הערבים יום-יום, שעה-שעה: חיים בפחד מתמיד מפשיעה ואלימות, בצל מאות אלפי כלי נשק בלתי-חוקיים, ולמול עיניהן הפקוחות של רשויות אכיפת החוק.

כאשר בשבועות האחרונים הוצפה התקשורת בישראל בפרסומים על תום "100 ימי החסד" של ממשלת בנט-לפיד, לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי: למה הם זכאים לימי חסד, בשעה שדמם של עשרות צעירים ערבים נשפך ברחובות? לכמה ימי חסד זכו אחמד עמאש בן ה-42 שנורה ליד ביתו בג'סר אלזרקא, או הרופא טארק זיאד שנורה למוות בצהרי היום כאשר אשתו ותינוקו שרק נולד היו ברכב לצדו? מדוע רק שרי הממשלה זכאים לאותו חסד, בזמן שהילדים והבנים שלנו נורים למוות והרחובות שלנו מוצפים בדם?

קולות רבים בשיח הציבורי בישראל מדברים בחדווה על ממשלת השינוי, ובעיקר מצפים מ"מתנגדי נתניהו" בחברה הערבית לגבות אותה - כי "רק לא ביבי". אז תנו לי לחדש: מבחינת 95 נרצחים ערבים בשנת 2021 (נכון לכתיבת שורות אלה), אין שום שינוי. 95 משפחות שכולות לא הרגישו שום שינוי מאז הקמת ממשלת בנט, וגם לא נראה כזה באופק. ולהלן דוגמה קטנה המספרת את הסיפור כולו: בחודש שעבר נחנך האגף החדש של משטרת ישראל לסיכול הפשיעה בחברה הערבית במעמד רה"מ, שר הבט"פ והמפכ"ל. מאז, נרצחו יותר מ-20 אזרחים ערבים. דיבורים לחוד, ומציאות לחוד.

הפקרנו לגורלנו

כשאנו מסתכלים על עוד רצח לא מפוענח, אי אפשר שלא לחזור לדיווחו של כתב חדשות 12 משה נוסבאום, לפיו באחד הדיונים שהתקיימו לאחרונה במטה הארצי של המשטרה, אמר גורם בכיר שהעבריינים המובילים כיום את הפשיעה החמורה בחברה הערבית "הם ברובם סייענים של השב"כ", וכי במצב זה "ידי המשטרה כבולות". המחשבה שגורמי פשיעה נהנים מחסינות, מפני שהם סייענים של השב"כ, משמעה כי החברה הערבית הופקרה לגורלה, וכי עבריינים ופושעים בחברה הערבית הם "מעל לחוק" בגלל קשריהם עם השב"כ, ולכן אינם נותנים את הדין על מעשיהם. מציאות זו היא בלתי-חוקית בעליל, ואין הדעת סובלת מצב שבו מופקרים חייהם ושלומם של האזרחים הערבים בצורה כה מסוכנת. על הממשלה מוטלת חובה ממלכתית להבטיח את ביטחונם של האזרחים, כל האזרחים, בכל מקום ובכל זמן, ויפה שעה אחת קודם.

קשה גם להתעלם מדבריו של השר בר-לב, ששמים זרקור על מה שאנחנו זועקים כבר שנים: לפי השר בר-לב, רווחה ההנחה כי "כל עוד הם הורגים אחד את השני, אז זו בעיה שלהם" (ציוץ מיום מה-21.9 בטוויטר, בתגובה לקמפיין הרשת ArabLivesMatter#). שוב ניכר, כי יותר מ-20 שנה חלפו מאז אירועי אוקטובר 2000, אך מסקנות ועדת אור לא הוסקו. עדיין, בחלוף יותר משני עשורים, רואה המשטרה באזרחים הערבים אויבים ולא אזרחים שווים, ורשויות המדינה מתייחסות ליישובים הערבים כאקס-טריטוריה וחצר אחורית, כל עוד הדם הנשפך נשאר בתוכם.

החברה הערבית נואשת לתקציבים ומשאבים, לתוכניות אמיתיות ולהשקעה - גם באכיפה וענישה, אך גם ברווחה, בתעסוקה, בדיור, בחינוך ובנוער בסיכון שישמטו את הקרקע תחת הבסיס הכלכלי והחברתי של הפשע המאורגן. מאבק באלימות מחייב מאבק בעוני ופיתוח מהותי של היישובים הערבים.

המאבק נגד האלימות והפשיעה, לכן, הוא חלק מהמאבק של הציבור הערבי בישראל לשוויון אזרחי ולאומי, ונגד אפליה והדרה מערכתיות וארוכות שנים המאפשרות מציאות שנעדרת את הזכות הבסיסית לחיים וביטחון אישי. צעקנו זאת ברחובות, בכבישים, בכנסת, מול משרדי הממשלה, בפגישות עבודה מקצועיות, בתקשורת בישראל ובעולם, ואפילו בפניות לאו"ם ולאיחוד האירופי. שמענו את הממשלה הקודמת, וגם את הממשלה הנוכחית, מתחייבות לשנות את המצב, אך מדי שבוע אנו שוב ושוב נוכחים בניחומי אבלים, לוויות וביקורי פצועים.

מאבק לחיים נורמליים

החברה הערבית תמשיך את המאבק הציבורי שלה לחיים נורמליים, זאת לאחר אחד החודשים העקובים מדם ביותר שידעה החברה הערבית - ספטמבר השחור - הממחיש עד כמה הציבור הערבי רעב לשינוי, ושבע ממילים ריקות. זהו גם מסר לממשלה החדשה, ממשלת "השינוי": עוד תוכניות שייקברו במגירה, עוד פירורים פה ושם, ועוד הבטחות ריקות ללא כיסוי, אינן שוות את הנייר ואת זמני השידור בתקשורת. הכאב הוא גדול.

המבחן של הרשויות הוא בשטח, בתוצאה. עד אז נמשיך באום אל-פחם לשנן את אותו מקרה בו פגע כדור תועה ברכב שנסע בכביש ואדי עארה. הרכב היה של משפחה יהודייה. תוך שעות ספורות המשטרה הגיעה לאחראי ומצאה הנשק. החיים נחשבים, גם אם אנחנו ערבים.

הכותב הוא ד"ר למשפטים, מלמד במכלל האקדמית תל-חי ובאונ׳ חיפה, וח"כ לשעבר מטעם הרשימה המשותפת