כבר מזמן לא מדינת האנדרדוג של ארה"ב

לפני כ-50 שנה יזמה ארה"ב מהלך דרמטי של כינון יחסים דיפלומטיים עם סין העממית, הקומוניסטית, תוך הפקרה דה פקטו של מי שנקראה אז סין הלאומנית, או פורמוזה, וכיום נקראת טייוואן. מהלך זה היה לו היגיון משלו מבחינתה של ארה"ב, על רקע המלחמה הקרה בין ארה"ב ובין ברית המועצות, ועל רקע הסתבכותה האומללה של ארה"ב במלחמת וייטנאם, שבה סין העממית סייעה לכוחות הווייטקונג הקומוניסטים.

ואולם, ספק אם שר החוץ, קיסינג'ר, אדריכל ההתקרבות בין ארה"ב ובין סין, ונשיא ארה"ב דאז ניקסון, העלו אז על דעתם את האפשרות שתוך פחות מ-50 שנה, הגולם הסיני הזה יקום על יוצרו האמריקאי.

סין העממית עשתה מאז כברת דרך עצומה, תוך קבלת סיוע מערבי, השקעות, ובדרך חסרת מעצורים של הפרת פטנטים וגניבת טכנולוגיות. מחברה אגררית ופרימיטיבית היא הפכה בחלקה הגדול לחברה עירונית עם מעמד ביניים גדול, לסדנת הייצור המסיבית והזולה (כבר לא) של העולם, תוך קפיצת מדרגה ממדינה חסרת תשתיות למדינה עם תשתיות סופר-מודרניות.

הקפיצה הענקית הזו הייתה אפשרית גם הודות לעובדה שסין הייתה בראשית הדרך "דף חלק", מדינה שאינה כבולה לתשתיות משכבר הימים שצריך לשדרג אותן, כמו בארה"ב, והיא יכלה ליהנות מכל הידע שנצבר ולבצע את הקפיצה בבת אחת. גם גודלה העצום של אוכלוסייתה, שמשמעו כוח אדם זול במיוחד, הקל ואפשר את הקפיצה הזו. הדמוגרפיה הסינית התאפיינה אז גם בגיל חציוני צעיר מאוד, והנה לכם עוד מכפיל כוח עוצמתי מאוד.

האתגרים שסין מציבה לארה"ב

היכולות הכלכליות של סין אפשרו לה לפתח גם יכולות צבאיות מרשימות, והיא מאתגרת כיום את ארה"ב בכמה סוגיות משמעותיות מאוד.

סוגייה אחת מרכזית כזו היא טייוואן. סין לוטשת עיניה לעבר האי הזה, המצוי מרחק קטן מאוד ממנה, ושבו שהיא רואה חלק ריבוני שלה, אי שבו חיים בשגשוג כ-1.7% מהאנשים שחיים בסין. סין לא נקטה עד כה, מעבר לתמרונים צבאיים מתגרים, פעולה צבאית לכיבוש טייוואן, אך נראה שהרגע הזה מתקרב. אם היא אכן תפעל בכיוון הזה, יביא הדבר את יחסיה עם ארה"ב לסף פיצוץ.

סוגייה שנייה היא זו של ים סין הדרומי. סין מנסה לקבוע עובדות בשטח. היא דואגת לקבע את שמו כ"ים סין הדרומי", למרות שמעולם בעבר הוא לא נקרא כך. היא בונה בנתיב השיט החשוב הזה איים מלאכותיים, ומציבה כוחות צבא עליהם, ומתייחסת אליו כאל שטח ריבוני שלה, תוך איום מרומז על המדינות ששוכנות לחופיו, שאינן מקבלות את העמדה הסינית ורואות בפעולותיה של סין פגיעה בריבונותן.

  

סוגייה שלישית היא הונג קונג. סין מחזקת בהדרגה את אחיזתה בהונג קונג העשירה, תוך שהיא פוגעת בממשל הדמוקרטי ותוך הפרה של התחייבויות קודמות לעצמאותה. כל זאת עוד לפני שהזכרנו את השפעתה המכרעת של סין על שכנתה היבשתית צפון קוריאה, שבנתה יכולות גרעיניות.

ההתעצמות הצבאית של סין משולבת עם יכולות כלכליות ושאיפות אגרסיביות במדיניות החוץ שלה. סין פיתחה וטיפחה את דרך המשי שלה, והשתלטה על לא מעט אוצרות טבע ושטחי חקלאות, בעיקר באפריקה, תוך יצירת תלות בה של מדינות מתפתחות רבות, שנטלו ממנה הלוואות נדיבות. ממדינה שהייתה קורבן לקולוניאליזם של מדינות אירופה במאה ה-19, היא הפכה להיות מדינה ששולחת זרועות ארוכות לרחבי הגלובוס. זו המדיניות שנקראת ה"חגורה והדרך".

ההתעצמות הצבאית והכלכלית משולבת גם בהתעצמות טכנולוגית מהירה. סין לא מסתירה את כוונותיה להשיג עליונות טכנולוגית בשורה של נושאים, ובהם החלל, רובוטיקה ובינה מלאכותית, כל זאת במסגרת תוכנית שנת 2025 שלה.

המדיניות בימי אובמה, טראמפ וביידן

כל זה, כמובן, לא נעלם מעיניה של ארה"ב. עוד בימי אובמה, ארה"ב הקשיחה את עמדותיה כלפי סין, אבל מעבר לדיבורים לא נעשה הרבה. טראמפ היה הראשון שהציב את ההתמודדות מול סין כאתגר מספר אחת במדיניות החוץ של ארה"ב, והוא התמודד עם האתגר הזה בשורה של צעדים, כמו פגיעה בחברות הייטק סיניות ענקיות, ובעיקר באמצעות הטלת מכסי מגן על חלק ניכר מהיצוא הסיני לארה"ב. ההתמודדות שלו, כדרכו של האיש, הייתה אגרסיבית ומוחצנת, אבל נחלה כישלון חרוץ.

  

ועכשיו מגיע ביידן, שנוסף על כל מה שהזכרתי, רגיש גם לנושא זכויות אדם שנפגעות בסין, ונוקט כלפי סין גישה חריפה מזו של טראמפ, כי אין כאן עניין של נשיא כזה או אחר, רפובליקאי או דמוקרטי, אלא עניין שנוגע לאינטרס הלאומי העליון של ארה"ב.

מוקדם עדיין לקבוע אילו צעדים ממשיים ינקוט ביידן כלפי סין, אך נראה שגישתו, בניגוד לזו של טראמפ, היא "לסגור עליה" באמצעות בריתות ושיתופי פעולה עם מדינות באסיה, באוסטרליה ובאירופה, ולהציב מולה חזית אחידה. דבר אחד ברור, לדעתי, והוא שיחסי ארה"ב-סין יעסיקו אותנו בשנים הקרובות כנושא מרכזי, ולא יעשו טוב לשווקים הפיננסיים.

זיהום אוויר ועלייה במחירי נכסים

אבל אחרי שאמרנו את כל זה, צריך לומר שלצמיחה המהירה מאוד של סין, צמיחה דו-ספרתית עד לפני כמה שנים, ובשנים האחרונות צמיחה חד-ספרתית גבוהה, היה, ויש, מחיר. הפיתוח המואץ יצר בעיות קשות בתחום זיהום האוויר בערים הראשיות של סין, והיא תזדקק להשקעות עתק כדי לאפשר איכות חיים סבירה לתושביה. נשיא סין, בנאומו באו"ם לפני ימים אחדים, התייחס לנושא, והבטיח את שיתוף הפעולה מצידה של ארצו.

אחד המחירים הוא העלייה המהירה של מחירי הנכסים, בעיקר בערים הגדולות, מה שהפך רכישת דירה בהן למשימה קשה, ומה שגורם להרבה זוגות צעירים להסתפק מרצונם בילד אחד - מה שהיה עד לפני כמה שנים בגדר הוראה שלטונית (אפילו לא חוק). כיום, כאשר שלטונות סין חוזרים בהם ממדיניות הילד האחד שנכפתה באכזריות, ומבינים את השלכות ההזדקנות של האוכלוסייה הסינית, כבר מאוחר מדי.

אוורגרנד כמשל לשיבושים בכלכלה

לקדחת הבנייה בסין, ובכלל לקדחת הפיתוח המואץ, יש מחיר גם במגזר העסקי, שנטל אשראי בסכומים ניכרים, ושהמינוף שלו עומד כיום במרכז ההסתבכות של חברת הבנייה אוורגרנד, השנייה בגודלה בסין וכנראה אחת מ-500 הגדולות בעולם. על רקע הקשיים הללו הודיעה אוורגרנד ביום שני השבוע כי תמכור חצי מהחזקותיה ביחידת ניהול הנכסים שלה לחברת הופסון, תמורת יותר מ-5 מיליארד דולר. גם הבנקים הסיניים הסתבכו, לא רק בגלל אשראי שסיפקו למגזר העסקי, אלא גם בגלל אשראי שסיפקו למחוזות שונים בסין, לעיתים קרובות כתוצר של לחץ פוליטי ולא של שיקולים עסקיים.

אבל עם כל חשיבותה של אוורגרנד, היא רק סימפטום, אם כי מוקצן אולי, של כל מה שהשתבש בכלכלה הסינית בשנים האחרונות; סימפטום למה שקורה ועלול להתרחש גם במקומות אחרים לענף מרכזי כלשהו, במשק שמממן עצמו באמצעות מינוף חריג. ברגע שרמת הפעילות בענף יורדת, הביקושים יורדים, עליית המחירים נבלמת, ההכנסות מתכווצות, והמינוף עובד, רק בכיוון ההפוך, וזה מה שקרה בסין אחרי שנים של עליות מחירים מסחררות. תמונות של בתים שבנייתם לא הושלמה, ויותר מזה - של ערי רפאים שאיש אינו גר בהם - הן כנראה חיזיון לא נדיר בסין.

לו הבעיה הייתה מתחילה ונגמרת בנדל"ן אפשר היה "לישון בשקט", אבל יש גם צד שני לסיפור. אם מישהו נוטל הלוואות בסכומי עתק, יש גם "מישהו" שנותן לו אותן, וה"מישהו" הזה הוא הבנקים הסיניים, ולא רק הם.

מערכת הבנקאות הסינית היא בעיניי "חור שחור" שאיש אינו יודע מה מסתתר בו באמת. כל המשברים הגדולים בעולם בעשרות השנים האחרונות החלו מצירוף קטלני של משבר נדל"ני, שכרך איתו משבר בנקאי. האם זה עומד לקרות גם הפעם? על כך בכתבה הבאה.

הכותב הוא בעלי בית ההשקעות מיטב דש ויו"ר מיטב דש קרנות נאמנות. אין לראות באמור הצעה או ייעוץ לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך, והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם