אתמול, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הרגשתי שקט, שקט אמיתי, שקט מוחלט. בזמן שפייסבוק, והאפליקציות הבנות שלה וואטסאפ ואינסטגרם שבקו חיים מסיבה מסתורית, אני הסתובבתי ברחובות עירי (גבעתיים) ודמיינתי שאף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. זה הרגיש ממש נהדר.
כן, אני מניח שאם מישהו באמת רצה להשיג אותי בצורה מספיק דחופה, הוא יכול היה להתקשר אלי או לשלוח הודעת SMS. זה כמובן בהנחה שאותו אדם זכר איך לשלוח הודעת SMS. אני למשל גילתי אתמול במפתיע שהודעות ה-SMS אצלי במכשיר מתקבלות ונשלחות דרך אפליקציה לזיהוי שיחות בשם Truecaller, לא ברור בדיוק למה (תזכורת לעצמי: למחוק את האפליקציה הזאת).
אבל בתכל'ס מי מתקשר היום? אנשים מתקשרים רק כשהם באמת באמת צריכים אותך. לעומת זאת לשלוח וואטסאפ זה כל כך פשוט וקל עד שכולם עושים את זה כל הזמן, מציפים אותך בשאלות שלא באמת היה חשוב לשאול ובאמירות שלא ממש חשוב לומר. שלא להתחיל לדבר על קבוצות בוואטסאפ, שם אתה מועמס במידע שאין לך לרוב עניין בו ואין לו קשר אליך.
אני מספיק זקן (בומר, מה לעשות) כדי לזכור את הימים לפני שוואסטאפ ופייסבוק פרצו לחיינו בסערה. בזמן האחרון אני מאוד מתגעגע אליהם, מתגעגע לאיזשהו שקט שהיה בהם, שקט כמו שהרגשתי אתמול. יכול להיות מאוד שאני סתם נוסטלגי אבל בזמן האחרון יש לי תחושה שהניו-לודיטים, אותם "קיצוניים" שנוטשים חלק מהשימוש בטכנולוגיה מודרנית, אולי אולי קצת צודקים בעצם. אפילו התחלתי לעשות פעילות בכיוון בחודשים האחרונים, ללא הצלחה מספיקה. הסרתי את ההתקנה של אפליקציית פייסבוק מהסלולרי, רק כדי להתמכר עוד יותר לטוויטר ולאינסטגרם.
אבל בוואטסאפ בכל מקרה לא העזתי לגעת. האם אפשר לחיות בלי וואטסאפ בכלל? כשהתגוררתי לפני כמה שנים בסין, נהוג היה לומר שאי אפשר להיות אזרח מתפקד במדינה בלי חיבור לוויצ'ט, אפליקציית המסרים המיידיים הסינית שהיא גם הרבה יותר. כנראה שאותו הדבר גם נכון לוואטסאפ, האם אפשר בכלל להיות אזרח מתפקד בישראל בלעדיה?
ומרגע שקיבלת הודעת וואטסאפ אתה מחויב לענות. בעצם אין לך תירוצים כי אתה הרי תמיד צמוד אל הטלפון שלך, אז איזו סיבה יש לך לא לענות לוואטסאפ שנשלח אליו? צו השעה הוא להיות זמין תמיד. זה מה שהעולם, היקום ומקום העבודה מצווים ממך. היה זמין, זמין תמיד, זאת צריכה להיות סיסמת הצופים המודרנית.
כדי לעמוד בדרישות התקופה, אתה מוצא את עצמך מגיש את היד לכיס באופן אוטומטי כל דקה כשאתה הולך ברחוב, כדי שחס וחלילה לא תפספס איזושהי הודעה חשובה בוואסטאפ. בסינית יש שם יפה למכורים לסמארטפון - קוראים להם "שבט ההולכים עם הראש למטה" ("די טו זו"). אלו אנשים שנופלים לבור ברחוב או נותנים לילדים שלהם לטבוע בבריכה, פשוט כי הם מסתכלים בסמארטפון. בעצם כמעט כולנו "די טו זו" שניצלים בדרך נס מאסון ממשמש ובא. לפחות אתמול, לכמה שעות, לא הייתי כזה. מעניין כמה תאונות דרכים ושאר אסונות נמנעו אתמול בעולם בלי וואטסאפ ופייסבוק.
אז אתמול לא הייתי זמין וזו לא הייתה אשמתי בכלל. אתמול לא הייתי זמין ולא הפרתי את רוח התקופה. זאת הייתה אשמתו של מארק צוקרברג. אם יש משהו טוב באמת שמארק צוקרברג עשה בשבילי השנה, זאת כנראה התקלה הזאת. מארק, שמעתי שהתנצלת היום משום מה, אבל אני דווקא רציתי להגיד לך תודה על כל העניין.
אז מה בעצם עשיתי אתמול, כשלא הייתי זמין ולא מבחירה? הייתי שמח להגיד שהלכתי לקרוא ספר, אבל זה עדיין לא קרה. כן יצאתי לטיול בלי למשש כל רגע את הטלפון בכיס. כן קראתי עד הסוף כתבה באינטרנט (דרך הסמארטפון) בלי שצלצולים הפריעו לי להתרכז. כן חזרתי והרהרתי על איך קרה שכל האמצעים האלו שנועדו לעזור לנו לתקשר ולהתחבר (איזו הבטחה הייתה פעם בפייסבוק: להתחבר לאנשים מכל העולם! כמה רומנטי ומלהיב זה נשמע פעם), הפכו לכלא שלי ואולי גם של אחרים. מבטיח לכם שעוד כמה שעות בלי תקשורת וגם הייתי מגיע לספר.
התקלה של פייסבוק נמשכה שבע שעות בערך אבל אצלי תחושת השקט הסתיימה עוד קודם. אנשים הם יצור סתגלני, נהוג לומר בצדק, ותוך כמה שעות התחלתי לקבל הודעות דרך טלגרם וסיגנל, שזה פחות או יותר אותו עניין החופש שלי נגמר.
בניגוד לתקלות קודמות כמו של שירותי גוגל או אפילו של אפליקציית המשלוחים וולט, הפעם לא התגעגעתי לשום דבר שמציעות אפליקציות פייסבוק, אינסטגרם או וואטסאפ. אז מבחינתי אני יכול רק לבקש שיהיו לנו עוד הרבה תקלות כאלו בעתיד. ליבי ליבי עם בעלי העסקים ושאר האנשים שנפגעו מהתקלה הזאת באיזושהי דרך, אבל אני כבר מתגעגע לתחושת השקט של אתמול. אפשר בבקשה שוב?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
