החוקרים לא מתייחסים לסוגיות אקטואליות, ומדעי הרוח מתנוונים

זה שנים שמדברים על משבר עמוק במדעי הרוח - סוג של אופנה. התעלמות ממושכת מצד כל הצדדים העוסקים בעניין הפכה את המשבר לאקוטי וכך קרה שבשנים האחרונות, בלא מעט אוניברסיטאות, בודדים נרשמים לחוגים במדעי הרוח. אמנם, המצב אינו נכון בכל המחלקות ובכל האוניברסיטאות, ובוודאי לא בתארים מתקדמים, אבל כשמדברים על תואר ראשון המצב במדעי הרוח הוא יותר מעגום.

אפשר להצביע על כמה סיבות שהביאו אותנו עד הלום - אציג שתיים מרכזיות: (1) פתיחת המכללות, ובמיוחד אלה שמתמחות במשפטים; (2) שינוי יסודי בחברה הישראלית ותחושה ש"אם זה לא הולך להכניס לי כסף אין טעם ללמוד את זה". מכל מקום, כפי שהתחייבתי כאן, אכתוב רק על מה שחוויתי בעצמי ולכן לא אדון בשתי הסיבות הנ"ל.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לשיעור פילוסופיה באוניברסיטה - היה זה בסוף השירות הצבאי שלי, באתי למזכירות החוג לפילוסופיה ורכזת החוג שלחה אותי לשיעור על תולדות הפילוסופיה החדשה. המרצה היה פרופ' עודד בלבן. האווירה בכיתה הייתה מחשמלת. אני זוכר כיתה ובה כמאה סטודנטים. כשיצאתי מהשיעור, בקושי עומד על רגליי מרוב התרגשות, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול, לעסוק בפילוסופיה. זה לא מכבר נכנסתי לאותה כיתה והיא הייתה כמעט ריקה.

הלקאה עצמית

בעולם האקדמי יש לנו נטייה להלקות את עצמנו - אפשר לחשוב על זה כעל סוג של נרקיסיזם ומכאן שיש להתייחס אל דברי בהסתייגות מה. אבל בגדול אני סבור שהפסקנו לעניין - קודם כל את עצמנו ואחר כך גם את העולם.

לאחרונה חדלתי להגיע לכנסים במדעי הרוח, גם כשההרצאות מעניינות, קשה לי להבין כיצד הבעיות המוצגות בכנסים אלו מתקשרות לחיים שלי ו/או לחיים של מישהו בכלל. להלן סוגיות שמטרידות אותי: ההתחממות הגלובלית, הגטו הטכנולוגי שלתוכו אנו מכניסים את עצמנו, הנשק הגרעיני ומעל הכול, תחושת חוסר המשמעות. אני תוהה בקול רם, מתי לאחרונה השמיעו אנשי רוח את קולם בסוגיות אלה או דומות להן, ואיני מתכוון להתייחסות אליהן באיזה מאמר בכתב עת שרק יודעי חן בודדים קוראים אלא להתייחסות רצינית לבעיות הרות גורל אלה מעל במות מרכזיות. אנחנו שומעים המון דוברים המתייחסים להתחממות הגלובלית אבל מתי שמענו איש רוח מדבר על נושא זה? נושא זה אינו רק מדעי ולא שמור רק למדענים. אנחנו שומעים מהנדסים מדברים על טכנולוגיה אבל מתי טרח היסטוריון, או חוקר ספרות או פילוסוף לכתוב מאמרים לקהל הרחב המבארים באמת מה משמעות הגטו הטכנולוגי שאנו בונים במו ידינו.

אני מוצא יותר ויותר אנשי רוח המעדיפים להתכנס בתוך עולמם - להציג טיעון על עולמות אפשריים ולבחון האם טענה בת 200 שנה תקפה או שמא ניתן להפריכה, בשעה שיש לנו את העולם הזה כאן ועכשיו, ונראה שהוא מבעבע. יש לכך כמה סיבות, באחת מהן נגעתי בטור קודם בגלובס: אנשי סגל שמקדמים היום באוניברסיטאות הם יותר טכנאים ופחות אנשי רוח - הם מומחים בגיוס קרנות מחקר ובפרסום מאמרים, אך מה יש להם לומר על החיים האמתיים? על המשברים שפוקדים את עולמנו.

לא רלוונטיים

אני מודה שלא פעם אני מרגיש שוודי אלן, סיינפלד, לואי סי קיי ולארי דייוויד חושבים על המשבר הקיומי ביתר הבנה מאנשי רוח. לצערי בשנים האחרונות אנשי רוח אינם מצליחים להיות רלוונטיים לחיי היומיום שלנו - קל לצחוק על ליבוביץ' אבל כמה הוא ושכמותו חסרים.

אולי אין זו הסיבה העיקרית להתרוקנות הכיתות, אבל זו לכל הפחות סיבה נוספת. כשאני קורא עיתונים אני מגלה דעות החוזרות על עצמן, משום שאנשי רוח, שיש להם תפקיד חשוב והוא להציג בפנינו את האירועים בפרספקטיבה חדשה, מקורית ומרעננת, אינם עושים זאת. הדבר אינו מחייב אותם להיות מתנשאים ומנותקים - קאמי, שעבורי הוא מודל לאיש רוח במלוא מובן המילה, היה איש עניו ובכל זאת הגיע ללבבות של מיליונים. לצערי ברוב המקרים כאשר אני מדבר עם מה שקרוי "פילוסופים מקצועיים" על קאמי אומרים שהוא פילוסוף לילדים. אם כך הדבר, אני מעדיף להיות ילד.

אנשי הרוח חייבים למצוא את הדרך להפוך להיות חלק מהמציאות תוך שימוש בכלים ובידע שבידיהם על מנת לפתוח בפנינו בענווה אופקים חדשים ולאפשר לכולנו לחשוב מחדש על בעיות שאנו מתמודדים אתן יומיום.

אני מוצא שבכיתות שלי, כשאני מדבר על המשבר הקיומי שפוקד אותנו, על הריקנות, על החרדות, תוך שאנו קוראים יחד את קפקא, קאמי, אורוול היידגר, לוינס, לוי ואחרים, הסטודנטים מציפים את הכיתה, יתרה מכך, הם רוצים להיפגש גם מחוץ לשעות הלימודים כדי להמשיך לקרוא ולדון.

על אנשי הרוח מוטלת משימה קשה, לחזור לעולם הזה ולדבר על בעיות שמטרידות את בני האדם בשפה שהם מבינים. זה הצעד הראשון לשיקום הפקולטות למדעי הרוח.

הכותב הוא הוא חוקר ומרצה במכללה האקדמית תל חי