איך מונעים את ההשתלטות של החברה הגדולה הבאה על חיינו

אחרי שמהנדסי פייסבוק הצליחו להתגבר על התקלה הטכנית שהשביתה את שירותי החברה במשך שעות ארוכות, מארק צוקרברג פירסם סוג של התנצלות אישית. "פייסבוק, אינסטגרם וואטסאפ עולים עכשיו בחזרה אונליין. אני מצטער על השיבוש היום - אני יודע עד כמה אתם נשענים על השירותים שלנו כדי להישאר מחוברים לאנשים שאכפת לכם מהם".

● האיש שעומד מאחורי תחקיר הענק של "וול סטריט ג'ורנל" על פייסבוק בראיון בלעדי

בהתנצלות הזאת יש כמובן טפיחה עצמית על השכם, עם בחירת מילים מוקפדת ("אנשים שאכפת לכם מהם"). ובכל זאת, יש משהו בתיאור של צוקרברג. זה נכון שיש עוד שלל דרכי תקשורת חוץ מוואטסאפ. אפשר להתקשר, לסמס או להתכתב בסיגנאל או טלגרם עם מי שהתקין אותן. אבל קחו למשל את מערכת החינוך: מי שרוצה לקבל עדכונים במרוכז על שיעורי בית בכיתה ב'4 או לבקש שישלחו את הילדה לשער בסוף הצהרון, צריך להשתמש בוואטסאפ. האפליקציה הזאת נתפסת כמובנת מאליה, ובבית הספר מניחים שאתם משתמשים בה.

מאמרים, ספרים ושימועים בקונגרס

אותו הדבר יכול להיות נכון לגבי דיירים בבניין המשותף, הצוות במקום העבודה, או המשפחה המורחבת. זהו ‘אפקט הרשת' בפעולה, ולא חסרות דוגמאות. אבל אם פייסבוק מספקת שירותים חיוניים כל כך (ולא רק בארצות-הברית אלא גם מחוצה לה, ובמיוחד במקרה של וואטסאפ), אולי צריך להתייחס אליה בהתאם? ההשבתה של שירותי פייסבוק שוב הציפה קולות הקוראים לראות בה סוג של תשתית ציבורית, שצריך גם לפקח עליה.
יותר מזה: למה בעצם שפייסבוק, וואטסאפ, ואינסטגרם ייפלו באותו זמן? הרי מדובר בשלושה שירותים נפרדים ושונים, ואין סיבה שתקלה באחד מהם תגרום לבעיות שני האחרים. הסיבה, כמובן, היא שפייסבוק רכשה את אינסטגרם ואז את וואטסאפ. כיום שלושתן חלק מאותה חברה, ומסתבר שהן יושבות על אותה תשתית. כך שאין פלא שההשבתה גם הציפה קולות הקוראים לפרק את פייסבוק, ולהכיר בדיעבד שלא צריך היה לאפשר לה לרכוש את וואטסאפ ואינסטגרם.

אלה לא טענות חדשות. נכתבו עליהן מאמרים וספרים, הן עמדו בלב שימועים בקונגרס, וגם תורגמו להליכים משפטיים (שנמצאים בראשית דרכם). ההשבתה של שירותי פייסבוק היא פשוט עוד תזכורת חשובה.

תקופת הסתגלות לטכנולוגיה

העניין הוא שטרם מצאנו את הדרך להתמודד כמו שצריך עם פייסבוק (וענקיות הטק האחרות). כך הסבירה כבר לפני שנים החוקרת שושנה זובוף, בעברה פרופ' בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, שגם התראיינה בשנה שעבר לגלובס. אנחנו מכירים מהעבר "תקופות מעבר שבהן טכנולוגיות חדשות וצורות שוק חדשות דוהרות לפני שהחברה והחוק מצליחים להסתגל".

כיום, לפי זובוף, אנחנו שוב בתקופת הסתגלות כזאת. היא לא היחידה שמזהה דפוסים כאלה. מייקל ריץ', מנכ"ל ונשיא מכון המחקר הנודע "ראנד", דיבר גם הוא בראיון ל"גלובס" על כך שייקח לנו עשור להתמודד עם השינויים שהביאו איתם שני עשורי אינטרנט ורשתות חברתיות.

מחשבות על רגולציה מחמירה יותר

יש מי שקורא לפרק את פייסבוק, ורשות הסחר הפדרלית בארה"ב כבר פתחה נגד החברה בהליכים. אבל לא ברור לאן ההליכים האלו יובילו, והאם הם יצלחו את בתי המשפט השמרניים בארה"ב.

כיוון אחר, אותו הציגה הקיץ בראיון לגלובס פרופ' פיונה סקוט מורטון מאוניברסיטת ייל, כלכלנית המתמחה בהגבלים עסקיים (ששירתה במשרד המשפטים בממשל אובמה), הוא רגולציה. "היינו יכולים למשל לקבוע מראש שאם אתה מגיע לגודל מסוים אתה חייב להציע תאימות למתחרים שלך, ואז היינו יכולים להגיד לפייסבוק שהם חייבים ליצור ממשק שיגרום לרשת החברתית שלך להיות דומה יותר לאימייל. היו יכולות להיות רשתות חברתיות מתחרות, עם ממשק לפייסבוק, ואפשרות לשלוח הודעות בין הרשתות".

במילים אחרות, במקום הגן הסגור של פייסבוק, ההצעה שלה היא לנסות לדחוף לארכיטקטורה שמזכירה יותר את רשת האינטרנט הפתוחה והמבוזרת, שלפני עליית הרשתות החברתיות. יש יוזמות חקיקה כאלה בארה"ב כיום, שמאחוריהן עומדים מחוקקים משתי המפלגות (ה-Access Act), אבל עד כה הן מתקדמות בעצלתיים.

פייסבוק חלשה משחשבנו?

חיזוק מסוים לכיוון המחשבה לפיו מה שנדרש הוא כללים רחבים יותר, אפשר למצוא בטור מעניין שפרסם אתמול קווין רוז, פרשן הטכנולוגיה של "הניו יורק טיימס". לפי הניתוח שלו, החשיפות הטריות בנוגע לפייסבוק, פרי ההדלפות של עובדת החברה פרנסיס האוגן ששימשו בסיס לתחקירים שנסקרו כאן בהרחבה בשבועיים האחרונים, מלמדות על כך שפייסבוק חלשה משחשבנו, ונמצאת בצרות.

כך, למשל, אפשר להבין את העובדה שפייסבוק מנסה בקדחתנות למצוא דרכים לגייס משתמשים חדשים וצעירים: היא חוששת מאובדן רלוונטיות, ומכך שהצעירים נמצאים בטיקטוק.

בכלל לא בטוח שפייסבוק, על שלל השירותים שלה, נמצאת בדעיכה דרמטית. אבל רוז צודק לגבי זה שכבר ראינו חברות קמות ונופלות, בוודאי בתחום הטכנולוגיה. ולכן המחשבה צריכה להיות לא רק על פייסבוק ומה עושים לגבי הכוח שריכזה בידיה, והעובדה שאנחנו נשענים עליה כפי שצוקרברג בעצמו אומר - אלא גם איך מנסים לדחוף לכך שכשהענקית הבאה תופיע, לא נמצא את עצמנו באותו סיפור.