החוק "נגד נתניהו" מבטא עמדה הבזה לעם ולבחירתו

נתחיל מהבסיס: החוק הזה לא קשור לבנימין נתניהו. הוא גם לא קשור לשום סיטואציה פוליטית זמנית, גם לא למשבר הפוליטי שישראל חווה בשנתיים האחרונות. אחד התסמינים הקשים של מחלת החקקת שפשטה פה הוא הניסיון לפתור בחקיקה כל סוגיה נקודתית ארעית מבלי לבחון ולדון לעומק בהשלכות הרוחב שלה.

חוק מסוים יכול לשקף רצון וכוונות טובים (גם אם נניח שחיסולים פוליטיים של יריבים בלתי מנוצחים בדרכים דמוקרטיות הם סיבה לגיטימית ל"אביוז" בחקיקת יסוד, כי הם לא) אבל לגרום לנזקים קשים בטווח הארוך. דוגמה טובה מהזמן האחרון: חוק ממשלת החילופים, שאומנם נתפר למידות הרוטציה של הממשלה ה-35, אבל לאחר שזו נפלה, נותרה הקונסטרוקציה כשיטת המשטר החדשה, הבסיס לממשלה הנוכחית. הסיכוי שבעתיד יהיו פוליטיקאים שיואילו לוותר על יכולתם, גם כמיעוט, לשתק את הממשלה - לא נראה ריאלי. חקיקה צריכה להיבחן במנותק מהפריזמה האישית - השאלה היא לא "האם החוק טוב לנתניהו", אלא "האם החוק טוב למדינה".

האם אנחנו מסוגלים לקיים דיון בהצעת החוק הזו מבלי להתייחס לנתניהו? הצעת החוק היא פרסונלית, שזה כמובן לא חוקי. אבל נניח שהיא לא הייתה כזו - בדיון הציבורי שראוי היה לקיים בהצעה לשינוי משטרי, צריך לשאול: האם הסוגיה נדונה בעבר לעומק? האם החוק הקיים מבטא לקונה או שמא הכרעה שכבר התקבלה לאחר עיון, דיון ובחינת חלופות?

התשובה במקרה הזה היא כן רבתי. נוסח החוק הקיים נולד לאחר דיון נוקב, ולהכרעה שהתקבלה לבסוף היו שותפים פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית, משום שהם לא ראו לנגד עיניהם אינטרסים פוליטיים נקודתיים - אלא שמירה על שיטת המשטר, חופש הבחירה והזכות להיבחר גם שנים קדימה, ללא קשר לתמורות הפוליטיות שעלולות להתרחש.

נימוק נוסף הוא שמירה על מעמד חוקי היסוד. השינויים התכופים כדי לפתור סוגיות פוליטיות נקודתיות - לישת הפלסטלינה הזו בחוקי היסוד מעלה את השאלה מהם בעצם חוקי היסוד? אם הם חוקים רגילים שאפשר לשנות כל אימת שנדמה כי המציאות הארעית דורשת זאת, אז לא אמור להיות להם שום מעמד שמכוחו שופטי בג"ץ מבטלים חוקים והחלטות ממשלה; או שהם פרקים עתידיים בחוקה שלנו ואמורים לשקף עקרונות יסוד שהחברה מושתתת עליהם, ואנחנו אמורים לכונן אותם מסיבות קצת יותר רציניות ממשבר פוליטי נקודתי שמקורו בחשש של הפוליטיקאים מקאמבק של יריביהם. חוק הלאום - חוק היסוד הכי קונצנזואלי שחוקק - התגלגל 7 שנים עד שאושר לבסוף.

אבל יותר מזה: אין שום סיבה לחוקק חוק שמאפשר לפקיד להפקיע את הזכות של העם לבחור את האדם שעומד בראש המדינה, מבלי שיש עליו שום ביקורת. בעוד שכתב האישום חשוף לעיני כל, פעולות חקירה המגבשות אותו אינן. משמעות החוק היא הדחת ראש ממשלה' כשהביקורת היחידה על כך היא על-ידי הפקידות. שחיתות והחלטות שלטוניות שמתקבלות ממניעים זרים אינן נחלתם של פוליטיקאים בלבד. תפירות תיקים ואכיפה בררנית הן לא המצאות של תומכי נתניהו. תשאלו את היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי. מה אם חלילה ימונה יועץ משפטי שירצה "לתקוע" את ה"פאשיסט" שעומד בראש המדינה? (ע"ע יעקב נאמן).

השאלה האם ראוי שראש הממשלה יהיה אדם שפקיד קבע שאסור לו לשמש בתפקיד, היא שאלה רבת-משקל שהציבור צריך להכריע בה. במקרה של נתניהו, הרי שבעצם העובדה שאיבד את הרוב הקואליציוני שלו לפני שנתיים והוא אינו משמש עוד בתפקידו - הציבור הכריע. כלומר, החוק אפילו לא נחוץ. אז מה הוא מבטא, מלבד החשש שהציבור ישתכנע לבחור אחרת?

וזה מוביל אותנו לנקודה האחרונה: חוק כזה, שמפקיע מהעם את הזכות לבחור מי ישלוט בו, הוא חוק שמבטא בוז כלפי הציבור וחוסר אמון בו (ומעניין מה זה אומר על קואליציה, התלויה על בלימה, שממהרת להיפטר מהכרעת הציבור). רק מי שבאמת הרים ידיים מהדמוקרטיה - ירים ידו בעד חוק כזה.

שירית טרוינר היא עורכת דין בתחום הצווארון הלבן, יהונתן דראל הוא עורך דין בתחום האזרחי והמעמד האישי. השניים הם פעילים חברתיים