מקוסם אחד לקוסם אחר, השמחה לאיד בשיח הישראלי נשארה

בשנת 2007 שודר בערוץ הספורט סרטו של דני ענבר "הפליימייקר", סרט תיעודי שליווה את עונת הפרישה של אולי גדול השחקנים שדרכו כאן אי פעם על הדשא, מי שזכה לכינוי "הקוסם", אייל ברקוביץ'.

אחד מהרגעים הזכורים ביותר בסרט, וגם הכואבים שבהם, היה כאשר המצלמה ליוותה את משפחת ברקוביץ' בסלון המשפחתי, כשהיא יושבת לצפות במשחקה של נבחרת ישראל שהודרכה אז בידי אברם גרנט, מי שהדיח את ברקוביץ' מהנבחרת, ובעצם סימן לו שגדול ככל שהיה כשחקן, ימיו על הדשא חלפו.

אז בסרט, נבחרת ישראל נטולת ברקוביץ' סופגת גול מנבחרת זרה. בבית משפחת ברקוביץ' פורצות באותו הרגע צהלות שמחה רמות - שמחה לאיד להפסדה של הנבחרת הלאומית שלנו, שמחה ששותפים לה כל יושבי הסלון, שמחה מסיבה אחת ויחידה - אייל לא שם.

הסצנה הזו שבה אלי פעם אחר פעם בשבועות האחרונים. בקריאת טורי דעה, ציוצים, פוסטים בפייסבוק. גם של מובילי דעת קהל, וגם לצערי של חברים קרובים. המשותף להם? אותה שמחה לאיד איומה על כל מה שמסתמן כישלון של ישראל, וגרוע מכך - כשאין כשלון אמיתי, פשוט יוצרים אחד, ואז מהדהדים אותו בכל הכוח.

הסיבה ברורה, וגם היא קשורה לדמדומי הקריירה של קוסם אחר, בנימין נתניהו שמו. בדומה לברקוביץ' ולמכבי תל אביב של אז, גם נתניהו עדיין על הדשא מוביל קבוצה שנתפסת בעיני עצמה כגלקטיקוס מקומית שעוד רגע זוכה שוב באליפות, וגם הוא מסרב להכיר בכך שייתכן וימיו כאשף על הדשא מתקרבים לקיצם, שתמו השפנים בכובע.

וכמו שאז היה מכמיר לב לראות את ילדיו של ברקוביץ' צוהלים משמחה כשהנבחרת הלאומית שמונהגת על ידי גרנט סופגת, כך קורע את הלב לראות את כל אותם אלו שלא מצליחים להפריד בין איבתם האישית לראש הממשלה הנוכחי, ולבין שאיפותיהם, משאלות לבם ממש, שמדינת ישראל המונהגת על ידי בנט תכשל.

נדמה לפעמים שמבחינתם זה יכול לבוא ממלחמה, מגיפה, אסון טבע או כל דבר אחר - העיקר שיבוא הכישלון, ועדיף כמה שיותר מהדהד, כדי שהם יוכלו לצהול בסלון, ולמלא את הרשתות בשמחתם לאיד. אותה שמחה שראינו אז בבית ברקוביץ', רק הגרסה הלאומית.

וזה נורא. זו תחושה נוראה לדעת שבין חבריך, רעיך, משפחתך, יש אנשים שמייחלים, או לכל הפחות שמחים, בכישלונה של המדינה היקרה שלנו, רק משום שיש בהם צורך להוכיח נקודה פוליטית - חשובה ככל שתהיה בעיניהם. זו פשיטת רגל של החלום הציוני המשותף לכולנו, מדינה שבה ידעו בעבר מנהיגים לשים את הפוליטיקה בצד כשצריך, ולפעול למען הטוב המשותף.

במרץ 2015, מיד לאחר הבחירות הקשות ההן, שהסתיימו בניצחונו המהדהד של הקוסם, פרסמתי טור דעה ב"וואלה". לא חסכתי ביקורת מראש הממשלה הנבחר, ובכל זאת, חתמתי את הטור בפסקה הבאה:

"ודבר אחרון - אני באמת מאחל לך בהצלחה. בלי נקמנות, בלי דמגוגיה, בלי קריצה. ההצלחה שלך כראש ממשלה היא ההצלחה שלי כאזרח המדינה. זכור זאת תמיד. אני לא מבקש שתצליח כיו"ר הליכוד, לא כבנימין נתניהו וגם לא כבנג'מין ניתאי. אני מבקש ממך, ומייחל לכך, שתצליח כראש ממשלת ישראל"

מעולם לא נמניתי על תומכיו של נפתלי בנט, אולם מהרגע שהוא אוחז בתואר "ראש ממשלת ישראל" - אני מייחל לדבר אחד ויחיד, הצלחתו (שהיא, כמאמר הקלישאה, הצלחתנו), ומבקש מחבריי, רעיי, ושאר ישראל - אם לא תקווה להצלחתו, לפחות חדלו לשמוח ולקוות לכישלונה של ישראל.

הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למען איכות השלטון בישראל