תיראו מופתעים: שנה לאונס באילת והרוב לא השתנה

את השמות הללו ראיתם בחדשות בימים האחרונים ובעוצמות שונות של טענות: סוכן הדוגמניות שי אביטל, פרופ' אריה לוין, המורה יותם אוקון, המנטור אלון גל, ולהבדיל, הנערה יעל מלניק ז"ל. המכנה המשותף לכולם הוא טענות נגדם לפגיעות מיניות. וגם בת 17 אחת שנרצחה בעקבות קשר עם אח במוסד הרפואי בו שהתה.

העדכונים זורמים: אביטל מבלה בחו"ל, אוקון אולי ישוחרר למעצר בית כי השב"ס לא הכין תסקיר והטיפול בפגיעות מיניות במוסדות רפואיים גובל בכשל מערכתי. המציאות אפילו יותר אינטנסיבית מזה: הלובי למאבק באלימות מינית מעריך שכל יום מתרחשות בארץ כ-230 תקיפות מיניות אלימות. הן לא סנסציוניות מספיק לפרסום, אבל פוצעות את הגוף והנפש.

לפני כשנה קרה אירוע סנסציוני שתפס כותרות. אונס קבוצתי של בת 16 בבית מלון באילת זעזע את הציבור הישראלי. כל-כך זעזע, שהוא הוליד את המחאה הגדולה ביותר נגד אלימות מינית שהיתה בארץ אי פעם. את המחאה הובילה קבוצת "בונות אלטרנטיבה". היא כללה שביתת הזדהות במגזר העסקי, הפגנות ברחבי הארץ ועצרת בכיכר רבין. התקשורת הישראלית והעולמית באו לסקר. אזרחים ועסקים בישראל אמרו בקול ברור וחזק: די לאלימות המינית ולטיפול הכושל בה.

שנה לאחר המחאה הציבורית עולה השאלה האם משהו השתנה. האם הסטטיסטיקות הנוראיות, הטיפול הלקוי וגרירת הרגליים של הרשויות עדיין בתוקף, או שהכוס הריקה החלה להתמלא. למרבה הצער, הכוס עדיין ריקה ברובה.

הכוס הריקה מתייחסת למה שטרם השתפר: היקף האלימות המינית, קשיים תקציביים והיחס הבעייתי מצד המשטרה ובבהמ"ש. גל גברעם פרסמה פוסט שהפך לוויראלי ותאר את היחס המשפיל שקיבלה כשהגישה תלונה נגד שי אביטל. ארגונים שמטפלים בנפגעי מין מכירים מקרוב את החוויות העגומות הללו.

הממשלה החדשה הבטיחה גידול משמעותי בתקציבים ואולי זה עוד יקרה. בינתיים, יש בארץ רק 7 חדרים אקוטיים לטיפול רפואי ומשפטי מידי בנפגעי עבירות מין. פרופ' דנה פוגץ', מייסדת "מרכז נגה", טוענת שישראל מגנה על העבריינים. לדבריה, רוב תיקוני החקיקה האחרונים במשפט הפלילי הקלו על עבריינים בשם "השיקום". לעומת זאת, שיקום לקורבנות אין. הנפגעים זכאים לטיפול נפשי, אך בפועל ההמתנה אורכת כשנה. הורים שילדיהם נפגעו מפדופילים לא מקבלים ליווי.

רבות נכתב על העונשים המגוחכים שמטילים בתי המשפט על עברייני מין, גם כשמדובר בתוקפים סדרתיים. העונשים הקלים מושפעים גם מנטיית הפרקליטות לסגור הסדרי טיעון. ועדת ברלינר, שבחנה את הטיפול בנפגעות לאורך ההליך המשפטי, המליצה בשנה שעברה על רפורמה מקיפה. עד שהרפורמה תיושם, קורבנות ימשיכו להעיד מול שופטים חסרי הכשרה ספציפית בתחום המורכב של עבירות מין.

אבל יש גם רבע כוס מלאה. היא מתייחסת לגישה הבלתי סלחנית שהתפתחה בציבור הרחב ובמגזר העסקי. כתב האישום נגד ירין שרף בפרשת הקטינה במלונית הקורונה הוחמר מבעילה אסורה בהסכמה לאונס בעקבות זעקה ציבורית. פרקליטת מחוז מרכז נדרשה לשקול שנית את ההחלטה שלא להגיש כתבי אישום נגד 15 פדופילים בפרשת אלעד בן נון "צייד הפדופילים". המיזם החברתי "הבושה עוברת צד" החל לחשוף את פניהם של נאשמים בפרשיות חמורות למען יראו וייראו (גילוי נאות - מובילת המיזם חברה ב"בונות אלטרנטיבה"). מירי מסיקה ועידן רייכל ספגו מטח ביקורת בעקבות שיתוף הפעולה עם איל גולן. הזמר מוכר היום בזכות הפותמוביל וטענות הקטינות נגדו מפרשת "משחקי חברה" כמו שהוא ידוע בלהיטיו.

בעיניי, השינוי הדרמטי ביותר התחולל במקום בלתי צפוי - המגזר העסקי. מחאת האונס באילת היתה הפעם הראשונה שבה חברות מסחריות בישראל התגייסו נגד אלימות מינית. מכאן נפתחה הדרך לשורת יוזמות מבורכות. רשת האופנה HOODIES יצאה במיזם "את לא לבד" והצמידה לתוויות הבגדים מספר טלפון חירום. לוריאל פריז השיקה עם איגוד מרכזי הסיוע את פרויקט STANDUP נגד הטרדות במרחב הציבורי.

פרופ' פוגץ' אמרה פעם בסרקזם שאם כבר להיפגע, עדיף במדינה אחרת ולא בישראל. שנה לאחר המחאה הגדולה, הציבור והעולם העסקי הפכו את הייאוש לקצת יותר נוח. הגיע הזמן שגם הרשויות יתחילו למלא את הכוס הריקה.

הכותבת היא חברה בקבוצת הלחץ ההתנדבותית "בונות אלטרנטיבה" שהובילה את המחאה נגד האונס באילת. היא אשת אסטרטגיה ובעלת טור בגלובס על שיווק