בימים האחרונים אנו עדים לעיסוק תקשורתי וציבורי נרחב שעניינו בכבודם הפגוע של ראשי מערכת הבריאות. אלו, פגועים וזועמים על דברי ראש הממשלה נפתלי בנט מעל בימת האו"ם, כמו גם דברים שהשמיע לאחר מכן והתפרשו על ידם (כמו גם על ידי אחרים) כביקורת מצידו על פועלם.
הדבר עשוי לעורר תהיה מצד המתבונן התם. זה המבקש לשאול: ממתי ומדוע זה ראשי מערכת הבריאות כה עסוקים וטרודים ביוקרתם האישית וכבודם?
בשנה וחצי האחרונות הפכו בכירי משרד הבריאות ודובריהם לדמויות מפתח. על פיהם יישק דבר. אנשי מקצוע שעד לאחרונה עשו עבודתם בצנעה, מצאו עצמם באחת תחת אור זרקורים. הם מדלגים ממהדורת חדשות אחת לשניה, תמונתם מתנוססת על עיתונים ומגזינים, כל בית בישראל מקשיב למוצא פיהם. עושה כדברם. הם יושבים בישיבות ממשלה. נוזפים בשרים. מבקרים ראשי ממשלות.
שוב הם אינם "רק" אנשי רפואה, מומחים בתחומיהם. תחת זאת, הפכו הם בעינינו, ואולי אף בעיני עצמם, כמעט לחובקי כל. סמכותם, עצותיהם ולעתים אף החלטותיהם אינם מוגבלים עוד לענייני אפידמיה וחולי. תחת זאת, השפעתם ניכרת כמעט על כל תחומי חיינו: חינוך, תרבות, רפואה, מדע, אתיקה, כלכלה והאופן שבו יש לאזן בין כל אלו.
ואמנם, הגידול הניכר במוטת כנפיהם של ראשי מערכת הבריאות החלה להעלות ולהציף תהיה שמא אנשי מערכת הבריאות החלו לפתח אגו בריא יתר על המידה.
ואכן, אפשר שרמזים ראשונים לכך שהדברים החלו נעים בכיוון שאינו רצוי, התקבלו כאשר ישיבות קבינט ליליות הסתיימו בשורת ראיונות שבהם נציגי מערכת הבריאות ביקרו (תכופות בלשון חריפה), חברי ממשלה על החלטות שנתקבלו בניגוד לעמדתם.
תחילה הביקורת הושמעה בצנעה, אך חיש מהר הפכה לקול תרועה רמה שנשמעה כמעט מעל לכל במה. משל דובר בהיפוך יוצרות שבו היועצים הפכו למחליטים, והמחליטים ליועצים.
במצב דברים זה, שהלך והתקבע מול עינינו, אפשר שאין מקום להיות מופתע מהסערה שהקימו ראשי מערכת הבריאות בעקבות נאומו ודבריו של ראש הממשלה. שהרי, מבחינתם נדמה שנפל דבר. ראש הממשלה, מעל בימת האו"ם - לא פחות, הפקיר את כבודם ופגע ביוקרתם.
האגו אינו מגביל עצמו במרחב
בנסיבות אלו נראה שחשוב לעלות שוב שאלת תם: כיצד ומדוע זה מצאו אנשי מערכת הבריאות לתבוע דווקא את עלבונם? האם אין זה סביר לצפות שככל שיש לשליחי ציבור אלו ביקורת בנושאים כה הרי גורל, הרי שעל זו להתמקד בדברים גופם? ובכלל, ממתי זה הפך עניינם האישית, תדמיתם, יוקרתם וכבודם של אלו האמונים על בריאותנו לעניין משל עצמו וכה מרכזי בחיינו?
אלו הם ימים חריגים. ימים שבהם החלטות קבינט סוגרות מאות אלפי אנשים בבתים, מערכות חינוך נסגרות, עשרות אלפי ילדים מודרים מחינוך וחברה, בתי עסק ומפעלי חיים מתמוטטים, והשיח הציבורי (המובל גם על ידי אנשי רפואה בכירים) מחלק את הציבור לטובים (מתחסנים) ורעים (הלא מתחסנים). וכידוע לכל, כל אלו ואחרים, מוכתבים במידה מכרעת על ידי גורמי רפואה בכירים.
בהינתן מציאות זו, קיים אינטרס ציבורי מובהק בידיעה שאנשי מערכת הבריאות פועלים מתוך שיקולים נקיים. שעניינם, טובתם ויוקרתם האישית שלהם אינה מתערבבת, בשום צורה ואופן, עם היבטים מקצועיים.
זעקתם כי כבודם לא נשמר צריכה להדליק אור אדום ולהטריד את כולנו. שכן, כידוע, האגו אינו מגביל עצמו במרחב. כשהוא מתייצב היישר מול עיננו בלי כחל וסרק, מתעורר חשש שמא הוא נוכח גם בדיוני הקבינט המורחב.
הכותב הוא ד"ר למשפטים, עורך דין, בעבר פרקליט בפרקליטות המדינה וכיום מרצה למשפט ולפילוסופיה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.