ויכוחים לגבי מחקרים, בעיקר במדעי החברה, מתייחסים לעיתים קרובות לשאלת הסיבה והתוצאה. למשל - האם שנות לימודים רבות יותר מובילות להצלחה רבה יותר, או שהתלמידים עם היכולות הגבוהות או המימון הנדיב ממילא הם אלה שמצליחים להתמיד במערכת ההשכלה הגבוהה? האם אנשים עשירים חיים יותר, משום שהם יכולים לקנות רפואה טובה יותר, או שיש גורם אחר שמוביל אותם גם להיות עשירים יותר וגם לחיות יותר? כמעט בכל מקרה שבו אנחנו מראים מתאם בין משתנים, אפשר להציע משתנה מתערב שיכול היה לגרום לשניהם. אז איך נדע מה גרם למה על בסיס תצפית בשטח?
פתרון אחד הוא במחקרי המעבדה. מכינים מראש קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת זהות לחלוטין, ואז עושים רק לאחת מהן שינוי. אם יש דמיון מושלם בין הקבוצות בנקודת הפתיחה, אז כל הבדל בין הקבוצות בסוף התהליך, מוסבר על ידי השינוי שעשינו. אולם, לא בכל תחום אפשר לעשות מחקרי מעבדה, ויש להם גם מגוון מגבלות.
פרס נובל לכלכלה (הפרס על שם אלפרד נובל של הבנק המרכזי של שוודיה) הוענק השנה לחוקרים שפיתחו מתודולוגיות להבין סיבה ותוצאה ממחקרי שטח, ולא רק ממחקרי מעבדה. התחום נקרא "ניסויים טבעיים". לדברי ועדת הפרס, הוא זלג מעולם הכלכלה גם לתחומי מחקר רבים אחרים.
מחצית הפרס ניתן לפרופ' דיוויד קארד מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, עבור התרומה שלו למחקר האמפירי של כלכלת העבודה ומחציתו השניה תתחלק בין ג'ושוע ד. אנגריסט מאוניברסיטת MIT בקיימברידג', ארה"ב וגווידו אימבנס מאוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, עבור התרומה שלהם לפיתוח שיטות להסקת סיבה ותוצאה מניסוייפם תצפיתיים - אחד האתגרים הגדולים בניסויים כאלה.
מי בוחר להשתתף בניסוי
"הזוכים של השנה פיתחו שיטות שמאפשרות להשתמש בסיטואציות שבהן באופן מקרי או בגלל שינויי נקודדתי של מדיניות, התרחשו אירועים שונים עבור שתי אוכלוסיות דומות, באופן שמדמה מצב של ניסוי קליני ברפואה", מסבירה ועדת הפרס.
דיוויד קארד פיתח את השיטה הזו כשבחן את ההשפעה של משתנים שונים כמו שכר מינימום, הגירה והשכלה על שוק העבודה. בשנות ה-1990, הוא השתמש בשיטות הללו כדי להראות שבניגוד לטענה המקובלת דאז, העלאת שכר המינימום אינה מובילה לירידה בהיצע המשרות. עוד הראה כי הגירה אינה משפיעה לרעה על גובה השכר של העובדים שנולדו באותה המדינה (אלא אולי להיפך), אך כן יכולה להשפיע לרעה על השכר של מהגרים ותיקים יותר באותה מדינה. מחקר נוסף הראה כי המשאבים הקיימים לרשות בתי ספר, קריטיים הרבה יותר להצלחה של תלמידים בשוק העבודה העתידי, מאשר היה נהוג לחשוב קודם.
אולם, גם קארד שהיה חלוץ התחום, התקשה להתמודד עם כל המשתנים המתערבים שהשפיעו על שתי הקבוצות בניסויים שלו. באמצע שנות ה-1990, יצאו אנגריסט ואימבנס לפתור את הבעיה הזו.
קחו למשל את הסוגיה של השפעת שנות הלימוד על השכר. ידוע כי גברים בארה"ב שלמדו שנה נוספת, מרוויחים 7% יותר מאשר גברים שלמדו שנה פחות. זהו מתאם, וניתן להסבירו בכל מיני דרכים. ניסוי טבעי בסגנון של קארד, הוא למשל לאתר מקום שבו הוארך חוק חינוך חובה במחוז מסויים ולא באחר, ולבחון את ההבדלים ביניהם לפני ואחרי ההתערבות.
אולם, אחת הבעיות היא שגם במחוז שבו לא הוארכו לימודי החובה, חלק מבני הנוער ימשיכו ללמוד. זאת ועוד, אלה יהיו כנראה דווקא בני הנוער המחויבים יותר ללימודים ואלה שיש למשפחתם משאבים רבים יותר, ואולי הם יקבלו כעת חינוך פרטני ועשיר יותר. אז אולי ההבדל הזה, הטיית הבחירה (אותה מנסים ככל האפשר לנטרל בניסויי מעבדה), ישפיע על תוצאות הניסוי.
אז איך מנטרלים את הטיית הבחירה במקרה הזה? אנגריסט ואימנס מצאו את הפרצה. גיל הסיום של חוק חינוך חובה הוא 16, או 17 במחוזות מסוימים. יש תלמידים שמגיעים לגיל 16 בתחילת כיתה יא', ואחרים בסופה. זהו הבדל מקרי. החוקרים ניצלו את ההבדל הזה כדי לבחון האם מבין מי שפרשו מיד אחרי סיום לימודי החובה שלהם, אלה שנולדו מאוחר ו"הרוויחו" את כיתה יא', השתכרו יותר, או פחות. הסתבר שהם השתכרו 9% יותר, פער אפילו גדול יותר מן המשוער. כמובן שבמקרה כזה, אפשר להציע משתנים מתערבים אחרים.
ברמה המתודולוגית, השניים פיתחו גישה שאומרת שניסוי טבעי טוב מתרחש כאשר הגורם שחילק את הנבדקים שלנו לשתי קבוצות, הוא כמה שיותר מקרי. הם פיתחו גם דרך לבחון באופן דו שלבי, מה יכולה להיות רמת הטיית הבחירה, ואז לנטרל את הטיית הבחירה בפירוש תוצאות הניסוי.
מגבלה אחת של הגישה הזו היא כי ניתן ליישם אותה רק עבור אותה קבוצת אנשים שאכן בחרה להשתתף בניסוי. כלומר, ההבדל של 9% בשכר בזכות שנת לימודים נוספת שהתגלה בניסוי שתואר לעיל, הוא לא עבור כלל האוכלוסיה, אלא עבור תלמידים שהתכוונו ממילא לפרוש מן הלימודים, והשאלה היא רק מתי אפשר להם החוק לעשות זאת. ייתכן שעבור כלל האוכלוסיה, האפקט הוא מתון יותר.
לדברי חברי הוועדה: ככל שהמחקר בתחום התבסס, הסתבר כי העולם מזמן לנו מגוון הזדמנויות לניסויים טבעיים, לעיתים די קרובות. צריך רק לחפש אותם.
לראשונה: זוכה בעל זיקה ישראלית
אנגריסט הוא הנציג הראשון בין זוכי הפרסים השנה שהינו בעל זיקה ישראלית כלשהי. הוא נולד בארה"ב, אך בעל אזרחות ישראלית והתגורר בישראל במשך שלוש שנים, בגילאי ה-20 שלו, ולאחר מכן שימש במשך כמה שנים כפרופ' חבר באוניברסיטה העברית.
ג'ושוע אנגריסט / צילום: Reuters, MIT Department of Economics/Handout
אנגריסט הוא מייסד ומנהל שותף ב"מיזם היעילות וחוסר השוויון" ב-MIT, החוקר גורמים שונים לאי שוויון בשכר בארה"ב. הוא נולד באוהיו וגדל בפנסילבניה, והשלים תואר ראשון לפני המגורים שלו בישראל. לאחר מכן חזר ללימודי תואר שני ושלישי באוניברסיטת פרינסטון, של חקר את ההשפעה הכלכלית של ה"ניסוי" - הגרלת הגיוס של מלחמת וייטנאם. לאחר מכן הצטרך לאוניברסיטת הרווארד, שם עבד עם זוכת פרס נובל פרופ' אסתר דופלו. הוא חזר לישראל ב-1996, אך חזר ל- MIT ב-2008. היום הוא מתגורר בברוקליין.
מחקריו עוסקים ברובם בכלכלת החינוך ורפורמות בבתי הספר, תוכניות חברתיות, השפעת ההגירה ורגולציה של שוק העבודה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
