מסתבר שלא הפנקס האדום מפריע אלא מי שולט בו

הידיעה על הצעת החוק של האופוזיציה בעניין שינוי דרכי הבחירה של היועצים המשפטיים הציפה בי זיכרון ועצב. זיכרון של מערכון מופתי של "הגשש החיוור" ועצב על הקלקול הערכי שהובלת היוזמה הזו דווקא משקפת.

מדובר בתיקון מוצע לחוק שירות המדינה (מינויים), המבקש לאפשר לכל שר להחליף את היועץ המשפטי במשרדו לפי ראות עיניו ואז לבחור לעצמו יועץ משפטי במשרת אמון, במקום בשיטת המכרז השוויונית יותר הנהוגה כיום. בתמצית - פוליטיזציה של השירות המשפטי הציבורי כולו והחלשת תפקידו המוסדי והחברתי. בתמצית מזוקקת עוד יותר - "אנשים בראש שלנו".

מה שמחפשים מציעי היוזמה זה כנראה יועץ משפטי משרדי שיתמלא בו ההיגד של גראוצ'ו מרקס: " אלה העקרונות שלי. ואם הם לא מוצאים חן בעיניך... טוב, יש לי גם אחרים".

אנשי חירות ההיסטורית ראו בעיניים כלות איך בעשורים הראשונים להקמתה של המדינה הנגישות למוקדי הכוח ומשאבי המדינה הייתה פתוחה רק למקורבים לשלטון מפא"י ולבעלי הפנקס האדום. הם התרעמו על כך בצדק וחוו תסכול ומרירות שהצטרפו למכלול שעמד בבסיס המהפך הפוליטי של 1977.

כעת, בטוויסט אירוני של ההיסטוריה, יורשיהם בכינוי - שרחקו עד מאוד מהבסיס האידאולוגי שאפיין את תנועת חירות ונושאים את שם המותג "הליכוד" לשווא - הם שמבקשים להוביל מהלך אנטי-ממלכתי מובהק - במקום פתיחת שורות למשרות בשירות המשפטי הציבורי למקצוענים ולמוכשרים ביותר, באופן שגם ייטיב עם המשילות האמיתית ויאפשר לממשלה להישען על דרג משפטנים מומחה ומעולה, הם מבקשים לייצר מסלול קידום שיהיה פתוח רק למקורבים פוליטיים.

מסתבר בדיעבד כי לא השיטה של הפנקס האדום והעיוות הערכי שבה היו פסולים, אלא פשוט צבעו. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק, וכפי שאמר מרקס אחר (קרל): "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים - פעם כטרגדיה ופעם כפארסה".

התנגדות רמה

גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, גם יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי ונוספים, הביעו התנגדות רמה, מפורטת ועניינית ליוזמה והצביעו על כשליה: היחס המנוכר וגרוע מזה לשלטון החוק; השינוי התהומי במהות השירות המשפטי הציבורי, משירות מקצועי, ניטרלי וממלכתי - לתפקיד פוליטי שרק יהנהן לכל יוזמה של השר בלי קשר לחוקיותה; המשמעות שתהיה לדינמיקה זו על שמירת הסף ואפשרות ההגנה על האינטרס הציבורי, על זכויות האדם, על המינהל התקין; המסר לכל משפטני השירות הציבורי והאפשרות למשוך דווקא אליו את הכוחות המצוינים והמקצועיים ביותר, כשמפתח הקידום הוא קרבה לפוליטיקאים ותו לא; ועוד. גלישה במהירות שיא במדרון.

אבל מעבר לכל ההנמקות הללו, שכולן נכונות, היוזמה עוררה בי את זיכרון המערכון האלמותי של "הגשש החיוור" על אוהדי בית"ר ירושלים, שלא משנה מה - תמיד מנגינה של תו אחד בפיהם, והיא "לשרוף את המועדון". המערכון הולך כך: "אוהד, תסלח לי... מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?" "אז ככה - רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא - אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון!" "...אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15 כן? אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר" "ואם זה לא יינתן לכם?" - "אנחנו נשרוף את המועדון". "למה אתם תמיד שורפים את המועדון?", "המועדון בנוי מעץ, והעץ נשרף מהר", "ואילו עוד דרישות יש לכם?" -אנחנו דורשים מועדון". "מועדון?", "כן, כל המועדונים הקודמים נשרפו, אז שיהיה מה לשרוף".

לברוח מהתמודדות

שיהיה מה לשרוף. זו תמצית עיקרון ההפעלה שעומד בבסיס היוזמה הזו ודומותיה. לתת פתרונות של אמת לבעיות של אמת זה קשה. זה דורש מנהיגות ויצירתיות ויכולת הובלה של תהליכים ורתימת ציבורים שלמים לאתגרי השעה. למשול ולהנהיג באמת ולקחת מדינה ולהוביל אותה ממקום א' למקום ב' שיש בו שיפור והטבה אל מול נקודת ההתחלה זו משימה מורכבת. לא כל אחד מסוגל. במקום לעשות את כל אלה, הרבה יותר פשוט להמציא "בעיה" שלא באמת קיימת ולא באמת מעניינת את הציבור, לייצר אויב משותף, דמיוני, רצוי גם כזה שנמצא בעמדת נחיתות ולא יכול להשיב לך, שאפשר להתלכד סביב שנאה כלפיו - ובאופן הזה לברוח מהתמודדות עם משימות ההנהגה האמיתיות, המורכבות. "שיהיה מה לשרוף".

הפריטה המתמדת על מיתר אחד, מנגינה עכורה שרק תו אחד יש בה, בחירה שמשקפת את סדר העדיפות של מציעיה - לא עשייה אמיתית, לא שימת טובת הציבור וצרכיו האמיתיים בראש סדר העדיפויות, לא פנייה לממלכתי, לשוויוני, למקצועי, לנחוץ, אל מול כלל אתגרי השעה - מעציבה, ויש להתנגד ליומה נחרצות.

הכותבת היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר