הגנבים החדשים רוצים לקחת את הדבר הכי רגיש שלכם. כך תתגוננו

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: רכשתם בית חדש במיטב כספכם, והפקדתם בידי עורך דין את הטיפול באישורי הרכישה והרישום בטאבו. איכשהו, הדברים עבדו למשך זמן מה. אולם כשבאתם לממש את ההשקעה, גיליתם שעורך הדין רשם את הנכס על שמו במקום על שמכם.

המשאבים שהושקעו היו שלכם, אבל הנכס שייך רשמית למישהו אחר. זה מתסכל, מרתיח - ויקר. בהנחה שהנוכל לא יהפוך פתאום לדובון אכפת לי, צפוי לכם מאבק משפטי מתמשך. בזמן הזה תיאלצו למצוא פתרון דיור חדש, שגם הוא כרוך בעלויות.

המקרה שאציג פה מתרחש בימים אלו. איני מכירה את הדמויות המעורבות, זה כמה שנים שאני לא משמשת כסמנכ"לית דיגיטל או עוסקת בטרנספורמציה דיגיטלית, אבל זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במקרה של "חטיפת" נכסים דיגיטליים בידי נותן שירות מתחת לאפן של חברות. זה עלול לקרות לעסקים בכל תחום, כולל עסקים שתזרים המזומנים שלהם אינו קטן בכלל. חשוב לדעת כיצד להימנע מראש מתרמיות כאלו.

השקעה של מיליונים

חברה קמעונאית צומחת בתחום המזון התקשרה עם ספק שירותים דיגיטליים. הספק הקים וניהל עבורה אתר איקומרס ועמודים עסקיים בפייסבוק ואינסטגרם. המשמעות היא הקמת תשתית דיגיטלית ותחזוקה שוטפת, פתיחת חשבונות עסקיים במדיות, ביצוע קמפיינים דיגיטליים, מעקב אחר ביצועי הקמפיינים וחנות האונליין והפקת דוחות בקרה ללקוח.

החברה השקיעה כל חודש כ-150 אלף שקל בממוצע בקידום ממומן במדיות השונות. בנוסף, היא שילמה לו עשרות אלפי שקלים בחודש על ניהול שוטף של אותם נכסים. אין מדובר בעסק קטן עם מחזור מבוטל. לאורך שנה, חברת המזון הוציאה מיליוני שקלים על בנייה וניהול של נכסים דיגיטליים.

הספק חזר והתחייב שהנכסים הדיגיטליים שייכים לחברה, ונמצאים בבעלותה. הוא מתפקד כמלאך שומר, כל עוד ההתקשרות נמשכת. בתחילה נראה שהוא אכן עושה עבודתו נאמנה. המכירות בחנות האינטרנטית הלכו וגדלו, והלקוחה הייתה מרוצה.

הבעיות החלו כשהלקוחה החלה לשאול שאלות הגיוניות, ולבקש בקשות לגיטימיות כמו דוחות מעקב על הפעילות באתר: כמה גולשים נכנסו, כמה ביצעו קנייה, כמה עזבו את תהליך הקנייה באמצע וכן הלאה. למרות בקשות חוזרות ונשנות, הדוחות לא סופקו, אלא פעם בכמה זמן התקיימה פגישה שבה הספק פתח את המחשב הנייד שלו והציג גרפים. מדובר בהתנהלות שערורייתית: דמיינו רואה חשבון שאומר ללקוחות שהמאזן שלהם תקין, מבלי לנפק דוח הוצאות והכנסות מסודר.

במקביל, לא חל גיוון כלשהו בקמפיינים. כשהלקוחה תהתה מה ניתן לעשות בכדי לשפר מכירות, היא קיבלה את התשובה הקבועה "צריך להשקיע עוד כסף בקמפיינים". לפעמים זה נכון: לא פעם ולא פעמיים חברות מציבות יעדים בלתי ריאליים ביחס להוצאה הכספית. אבל אם המשפט הזה הופך לתירוץ קבוע, סימן שיש בעיה.

קמעונאית המזון החליטה לסיים את ההתקשרות, ולעבור לספק קשוב ושירותי יותר. באותו שלב היא טרם חשדה שנעשית פעילות בלתי חוקית בחשבונות הדיגיטליים שלה. כשהספק לא עמד במחויבותו להעביר את הישויות הדיגיטליות לטיפול הספק החדש, התגלתה האמת המרה.

להיות בני ערובה

ספק הדיגיטל החדש גילה מיד מה אירע: הנכסים הדיגיטליים נוהלו דרך חשבון של הספק הישן, במקום שיירשמו על שמה של החברה. קמעונאית המזון השקיעה מיליוני שקלים בנכסים הללו, ובייחוד ביצירת בסיס דאטה של לקוחותיה, אבל בפועל - כל המידע הרב נשאר בבעלות הספק. זה כולל בעלות על המידע של המשתמשים, סודות מסחריים וכן הלאה.

קשה להאמין שהדבר נעשה בתום לב, בוודאי כשמדובר ב"מומחה". זו עובדה מקצועית בסיסית: פלטפורמה כמו פייסבוק אינה מאפשרת העברת בעלות על חשבון ביזנס מנג'ר. לפני שאתם קופצים, תדעו שהפעם פייסבוק לא אשמה. היא לא בית משפט, לא יכולה לתפקד כבורר בסכסוכים עסקיים וחייבת להמתין לפסיקת בית המשפט.

כפי שציינתי בטור הקודם, הרגולציה המשפטית מפגרת אחרי המציאות הדיגיטלית. התוצאה היא שהנכסים מוחזקים כ"בני ערובה" בידי הספק הנוכל. כך הוא היה יכול לסגור מיידית את חנות האינסטגרם של המותג בתור נקמה (כפי שעשה). כל המידע המסחרי הסודי נותר בידיו: העדפות הגולשים, שיטות טירגוט בקמפיינים ועוד.

קמעונאית המזון עשתה את מה שחברות שנפגעות עושות בדרך כלל: התחילה מחדש מאפס. על גניבת מוצר פיזי כמו דירה משלמים בעיקר בכסף ועצבים רופפים. ל"גניבת" נכס דיגיטלי יש משמעויות נוספות: פלטפורמות כמו פייסבוק מגבילות את גובה הסכום שניתן להשקיע בפרסום כשמדובר בחשבונות חדשים. זה מהלך ראוי ואחראי, אבל כשמדובר בהונאה, המחיר כבד: חברה שהוציאה אלפי שקלים ביום על פרסום, מוגבלת פתאום לסכומים מגוחכים של מאות שקלים.

דבר נוסף שהתגלה: המכירות הגבוהות הושגו במידה רבה בזכות הקורונה. כל קמעונאיות המזון נהנו מפריחה בשנה שעברה עקב הסגרים וההגבלות. כלומר, ההצלחה ההתחלתית במכירות הושפעה מאוד מהקורונה, ולא בהכרח מעבודתו הגאונית של הספק.

איך להימנע מצרות

לעו"ד סער גרשוני, בעלי משרד עורכי דין לקניין רוחני, יש כמה עצות כיצד להימנע ממקרים כאלו. מילת המפתח היא שליטה: החברה חייבת לוודא שהנכסים הדיגיטליים נרשמים על שמה בעת ההקמה, ומצויים בבעלותה. למשל, אפשר לחייב את ספק הדיגיטל לפתוח את החשבונות כשהוא נמצא פיזית במשרדיה.

חשבונות דיגיטליים כוללים דרגות שונות של הרשאות ניהוליות. הלקוח חייב להחזיק בהרשאת אדמין, שהיא ההרשאה הגבוהה ביותר. הרשאה כזו מאפשרת ללקוח לפתוח ולחסום גישה של כל גורם חיצוני לחשבון. זה גם מבטיח בעלות מלאה של החברה על הדאטה.

עו"ד גרשוני מציין שהספק החביא באתר החברה פיקסל מעקב. הפיקסל היה כתוב כצופן, ולקח זמן לפצח אותו. כך, הוא המשיך לקבל מידע חסוי מהאתר היישר לתיבת הדוא"ל שלו, למרות שהאתר כבר לא היה בטיפולו. לכאורה, מדובר בעבירה פלילית על חוק המחשבים וחוק האזנת סתר.

 סער גרשוני / צילום: אורי לבני

פתיחת חשבון מצריכה הכנסת פרטי אשראי. עו"ד גרשוני ממליץ שלא לתת אשראי לספקים. עדיף שישלמו בעצמם על קמפיינים ממומנים, ויוציאו אחר כך חשבונית ללקוח. אומנם הפתרון הזה מקשה מאוד על עסקים קטנים, אולם גם לכך יש פתרונות, כמו הקצאת אשראי לתקופה זמנית.

עו"ד גרשוני מצביע על דבר חמור נוסף: האירוע עלול לחשוף את חברת המזון לתביעות בנושא פרטיות. נוצר מצב שמידע אודות המשתמשים נמצא בידי צד שלישי, ולקמעונאית המזון אין שליטה עליו. תיאורטית, הספק הנכלולי עלול לעשות שימוש אסור בדאטה, כמו למכור אותו לגורם אחר כגון מתחרה עסקי. כך שמעבר לפגיעה במוניטין ולהפסד הכספי, הדבר חושף את החברה לתביעות פוטנציאליות מצד הקונים שלה.

כידוע, מה שעולה בזול בסוף עולה ביוקר. התייעצות עם עורך דין מומחה לקניין רוחני בשלב חתימת החוזה הייתה חוסכת את עוגמת הנפש ושאר הנזקים. לסיום אוסיף את העצה הבאה: הניסיון מוכיח שיש קשר הפוך בין רוח וצלצולים לאיכות הביצועים. יש לא מעט "מומחים" רברבנים, שקושרים לעצמם כתרים. בסוף, מתברר שהם בעיקר מומחים לרטוריקה ושכנוע. זו מגרעה אנושית להתרשם יתר על המידה מסיפורים והבטחות. זה קשה, אבל נסו לזכור זאת בפעם הבאה, כדי לא ליפול בפח.

הכותבת היא הבעלים של חברת round angle לפיצוח תובנות עסקיות וסטוריטלינג. עבדה עם חברות מובילות וזכתה בפרסים בארץ ובעולם