משחק החיים של דרום קוריאה: העולם האמיתי שמאחורי להיט הענק של נטפליקס

דרמת האימה הדרום־קוריאנית של נטפליקס "משחק הדיונון" כבשה את העולם בסערה בחודש האחרון. היא הפכה השבוע לסדרה הנצפית ביותר אי פעם בשירות הסטרימינג - ועקפה בכך את הדרמה התקופתית הלונדונית "ברידג'רטון" ואת הלהיט הספרדי "בית הנייר". הסדרה מתארת 456 קוריאנים שמסובכים בחובות כבדים ומקבלים הצעה להתחרות זה בזה על סכום עתק של 45.6 מיליארד וון (כ-126 מיליון שקל) בסדרת משחקים - שרק אחד יצא מהם חי.

לצופים מחוץ לדרום קוריאה אולי מוצגת תמונה דיסטופית מוקצנת על אזרחים מיואשים כלכלית שהברירה היחידה שלהם היא לסכן את חייהם במשחק אכזרי לחיים ולמוות. אלא שהמציאות במדינה לעתים דומה מדי לזו הניבטת מהמסך: "הייתי חייב להפסיק לצפות במשחק הדיונון באמצע מכיוון שהסדרה קרובה מדי לגיהינום שהוא חיי", קראה כותרת מאמר שפרסם העיתון היומי המוביל בקוריאה צ'וסון אילבו.

הגיהינום הזה בא לידי ביטוי במספרים. עוד לפני הקורונה החזיקה דרום קוריאה בתואר המפוקפק: המדינה עם חובות משקי הבית הגבוהים ביותר ביחס לתוצר באסיה. נכון לרבעון הראשון של השנה עמד החוב של משקי הבית על 105% מהתוצר המקומי השנתי, נמוך אמנם מהיחס בשוויץ (133%) ואוסטרליה (123%), אך גבוה מבריטניה (91%), ארה"ב (80%) וישראל (44%).

 מתוך משחק הדיונון / צילום: באדיבות נטפליקס

החובות הכבדים של האזרחים בדרום קוריאה הם בין היתר מנת חלקם של בעלי עסקים קטנים. אחד מתוך ארבעה אנשים עובדים בקוריאה הוא עצמאי, מהשיעורים הגבוהים ביותר ב-OECD והרבה מעל היחס הקיים בישראל למשל - 12.5%. כמעט מחצית מאותם עצמאים עוסקים בעולמות הקמעונאות, ההסעדה והאירוח, תחומים שסף הכניסה אליהם נמוך, אך גם הרווחיות בהם בעייתיית והם סובלים מפגיעות למשברים כלכליים, כמו הקורונה.

בסדרה "משחק הדיונון" מיוצגים בעלי העסקים הקטנים על ידי הדמות הראשית סונג ג'י־הון - עובד במפעל רכב שפוטר אחרי שנים, פתח מסעדת עוף מטוגן ומזללת מזון מהיר - שכשלו - ונותר עם חובות של 400 מיליון וון (כמיליון שקל). גרוש ואב לבת, סונג מתגורר בסיאול עם אמו החולה, עובד באופן מזדמן כנהג, מהמר ומנסה, ללא הצלחה, לברוח מנושיו. כשהוא מקבל הזדמנות להיכנס למשחק שאולי ישנה את חייו ואולי יהרוג אותו, אין לו ברירה אלא להסכים.

● לא הכל שחור: דרום קוריאה מצליחה להקסים את העולם

מתים מחובות, לא מקורונה

הרחק מחוץ למסך של נטפליקס יש בקוריאה לא מעט אנשים שהיו יכולים להבין את הדילמה של דמותו של סונג ג'י־הון: לפני קצת יותר מחודש, ביום חמישי 7 בספטמבר, נמצאה גופתו של בעל בר בן 57 ממערב סיאול. האיש ניהל מאז 1999 את הבר, שהיה בעבר עסק משגשג, אך בעקבות הגבלות הקורונה ההכנסות היומיות שלו התכווצו ל־100 אלף וון בלבד (כ־270 שקל). הסכום הזה לא אפשר לו לעמוד בדמי השכירות החודשיים של 10 מיליון וון (27 אלף שקל) על העסק בתוספת תשלום שכר לעובדים, מה שהוביל אותו ליטול את חייו. לפני מותו הספיק לפנות את דירת החדר שלו והשתמש בפיקדון שקיבל חזרה כדי לשלם משכורת אחרונה לאחד מעובדיו.

ארבעה ימים בלבד לאחר התאבדות בעל הבר במערב סיאול נמצאה גופתו של בעל עסק לבידור למבוגרים בעיר וונג'ו, מרחק 140 ק"מ משם. למחרת עוד תושב סיאול, בעל מסעדה לעופות מטוגנים מדרום העיר, שם קץ לחייו. סך הכול מאז תחילת המגפה התאבדו לפחות 22 בעלי עסקים קטנים בקוריאה. בכל המקרים סיבת ההתאבדות הייתה אחת: חובות וקשיים כלכליים.

דרום קוריאה רשמה עד כה מספר נמוך יחסית של מתים מקורונה - כ־2,500 באוכלוסייה של 51 מיליון בני אדם - אך מגבלות הריחוק החברתי שהנהיגה כדי להיאבק במגפה פגעו קשות בעסקים רבים, במיוחד בתחומי ההסעדה וחיי הלילה. נכון לספטמבר הנהיגו ערים כמו סיאול איסור התקהלות של יותר משישה אנשים בשעות היום ועד ארבע בלילה. במקביל נדרשו רוב העסקים לסגור את שעריהם עד עשר בלילה ולספק רק משלוחים עד הבוקר למחרת.

המצב המדאיג במדינה מצטרף לנתוני ההתאבדות הגבוהים שנרשמים שם כבר שנים: שיעור ההתאבדויות בדרום קוריאה הוא הגבוה ביותר ב־OECD. נכון ל־2019 היו בה 24.6 מקרים של התאבדות על כל 10,000 תושבים, בהשוואה ל־14.5 מקרים בארה"ב, 7.3 בבריטניה ו־6 בישראל. מקום התאבדות פופולרי במיוחד הוא גשר מאפו בסיאול, שזכה לכינוי גשר המוות. בשנים 2018-2014 ניסו לשים קץ לחייהם יותר מ-800 איש בקפיצה ממנו לנהר החאן. והקורונה כנראה רק החריפה את המצב.

 גשר מאפו בסיאול. לוקיישן פופולרי להתאבדויות / צילום: Reuters, Lee Jae Won

תרבות שמחברת צריכה להצלחה

אבל החובות הקוריאנים הכבדים לא מגיעים רק מבעלי העסקים הקטנים. מחירי הנדל"ן המזנקים, במיוחד בסיאול, והוצאות ההשכלה היקרה לילדים גורמים לקוריאנים לקחת משכנתאות והלוואות גדלות. חובות אלה נפוצים בעיקר בקרב תושבים בשנות ה־30 לחייהם, שרמת החוב הממוצעת שלהם היא הגבוהה ביותר ועומדת על כמעט פי ארבעה משכרם השנתי. אליהם מצטרפים צעירים מיואשים שאינם מאמינים כי יוכלו להצליח בעזרת עבודה קשה, ובמקום זאת בוחרים לקחת אשראי ולהשקיע אותו בקריפטו או במניות, תופעה שמכונה בסלנג קוריאני "ביטו" (Bitto).

יש גם קוריאנים שנקלעים לחובות ענק מהימורים ואחרים פשוט מבזבזים יותר מדי על קניות - תוצאה של תרבות חומרנית שמקשרת בין צריכה לבין הצלחה. אחד מהם היה קו יאנג־גיו, צעיר בסוף שנות ה־20 לחייו מסיאול, שלאחר שאיבד את עבודתו בשל מחלה החליט לנצל את המסגרת בארבעה כרטיסי אשראי. הוא טס לבלות באי הנופש ג'גו ורכש מוצרי אלקטרוניקה וביגוד. "חשבתי לעצמי, בוא נחיה את השנה הזאת ברווחה", הסביר בראיון לאתר החדשות האסיאתי CNA. "לא הרגשתי נוח כשבזבזתי כך, אבל היה קשה לעצור".

בסופו של דבר צבר קו חובות של 87 מיליון וון (235 אלף שקל), וכאשר גובי חובות החלו לרדוף אחריו הוא ניסה להתאבד שלוש פעמים - פעם אחת חתך את עצמו ואז נטל מנת יתר של כדורים וכמות מסוכנת של אלכוהול. בסופו של דבר הוא הכריז על פשיטת רגל כמו שעושים אלפי קוריאנים בכל שנה.

טראומה לאומית שעדיין חיה

לא תמיד זה היה המצב בקוריאה. בשנות השישים עד שנות התשעים נחשבה דרום קוריאה לנס של צמיחה כלכלית ואחת מארבע הנמרים של אסיה ( עם הונג קונג, סינגפור וטייוואן). השנים הארוכות של הצמיחה הפכו אותה ממדינה ענייה לכלכלה העשירית בגודלה בעולם, כשהיא מקדימה מדינות גדולות בהרבה כמו ברזיל, רוסיה ואינדונזיה. בשנים אלה של התעשרות הצטיינה קוריאה דווקא בצמיחה מכלילה, ורמות אי־השוויון במדינה נותרו מתונות יחסית.

אלא שב־1997 פרץ המשבר הפיננסי באסיה, נפילה מתגלגלת שהחלה בקריסת מטבע הבאט בתאילנד והסתיימה בשורה של חברות ענק קוריאניות שהגיעו לסף פשיטת רגל. מחשש לקריסה של הכלכלה כולה פנתה קוריאה בבקשה דחופה לסיוע פיננסי מקרן המטבע הבינלאומית. הקרן הסכימה להעביר לה חבילת חילוץ ענקית של 58 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות הממשלה המקומית להוביל רפורמות כלכליות ניאו־ליברליות של הפרטה, הסרת מכסים והגברת הגמישות התעסוקתית.

לכאורה החילוץ הצליח ודרום קוריאה חזרה לצמיחה דו־ספרתית כבר ב־1998. מאז היא רשמה צמיחה חיובית בכל שנה מלבד 2020, שנת הקורונה, שגם אותה סיימה בצמיחה שלילית מינימלית של 1%, הרבה יותר משאר כלכלות העולם. למרות זאת, המשבר שינה את אופי הכלכלה הקוריאנית.

במסגרת אימוץ הגישה הניאו־ליברלית שונו חוקי העבודה במדינה ב־1998, כך שחברות שפעם התקשו מאוד לפטר עובדים יכלו לעשות זאת בקלות. התוצאה הייתה פיטורים מסיביים בתאגידים המשפחתיים הגדולים ששולטים בכלכלה הקוריאנית (הג'ייבול) ואובדן הביטחון התעסוקתי שהיה מובטח פעם עד לפנסיה. הטראומה הלאומית של אותו המשבר עדיין חיה ונושמת בקוריאה, ויש מי שמקשרים בינה לבין העובדה ששיעור הילודה במדינה הוא הנמוך ביותר בעולם (0.84 ילדים לאישה בממוצע).

אחרי שלא מצאו עבודה אחרת, רבים מהמפוטרים של אותו המשבר יצאו להקים עסקים, בעיקר בתחומי ההסעדה. אלא שרבים מהם לא ידעו כיצד לנהל אותם ונתקלו בתחרות עזה מול מפוטרים אחרים, שנכנסו בדיוק כמוהם לאותו התחום. התוצאה הייתה כניסה המונית לחובות.

כ-8% לווים כסף מ-3 מוסדות

בספר בשם "הדרך לעוני", שיצא השנה לאור בקוריאה, ראיינה הכותבת סו ג'ון־צ'ול 60 קשישים שמתפרנסים מאיסוף קרטונים למחזור כדי להשלים את הפנסיה הבסיסית - 800-500 שקל לחודש בלבד. ברוב המקרים קישרו הקשישים את מצבם העגום לקריסת עסקיהם במשבר של סוף שנות התשעים, שממנה לא התאוששו מעולם.

כדי לעודד צמיחה דחפה הממשלה הקוריאנית בימים שאחרי משבר 1997 את האזרחים לנטוש את נטייתם המסורתית לחסכנות ולעבור לבזבז יותר, בעיקר בכרטיסי אשראי. אזרחים שהוציאו יותר מ־10% מהכנסתם השנתית בכרטיסי אשראי זכו להטבת מס, והבנקים פמפמו עוד ועוד כרטיסים נוספים לאזרחים. המדיניות הצליחה מעל המשוער וקוריאה הפכה למלכת החובות העולמית.

בחורף 2017-2016 יצאו מיליוני קוריאנים להפגין ברחובות במה שנודע כמחאת אור הנר. הסיבה המרכזית להפגנות הייתה קריאה להדיח את הנשיאה המושחתת פאק גון־הייה, אך במקביל היא ביטאה חוסר שביעות רצון מאי־השוויון הכלכלי, שתפח לממדים מבהילים מאז שנות התשעים.

מקור אחד לכך הוא הפער בין עובדי התאגידים הגדולים במדינה, כמו סמסונג ו־LG, לשאר המשתכרים. נכון ל־2018 השתכרו עובדיהם שכר חודשי ממוצע של 6,097 דולר, גבוה משכר עובדי החברות המקבילות בארה"ב, צרפת ויפן בשקלול כוח קנייה. עם זאת, עובדים בחברות קטנות של עד חמישה אנשים הרוויחו רק 33% מסכום זה בממוצע, פער גדול בהרבה מזה שנרשם בשלוש המדינות האחרות.

אי־השוויון הזה מקבל ביטוי גדול ב"משחק הדיונון" ועוד יותר בסרט הקוריאני זוכה פרס האוסקר מ־2019 "פרזיטים", שעוקב אחרי משפחת מיליונרים ומשרתיהם הדלפונים.
מאז נבחר הנשיא הנוכחי מון ג'יאה־אין ב־2017 ולנוכח אותן מחאות ענק פעלה ממשלתו לצמצם את אי־השוויון, האבטלה בקרב צעירים והחובות התופחים. בגזרת החוב הוגבלה ביולי האחרון תקרת האשראי שיכול קוריאני לקבל ל־40% משכרו השנתי, ונאסרה נטילת משכנתאות לרכישת בתים בשווי גבוה מ־1.5 מיליארד וון (כ־4 מיליון שקל).

אלא שההצלחה של צעדים אלה עד כה מוטלת בספק. כאשר הבנקים וחברות כרטיסי אשראי מסרבים להעניק אשראי נוסף, מוצאים הנזקקים אפיקים חלופיים, כמו שימוש במלווים פרטיים שדורשים ריבית שנתית תלת-ספרתית על הכסף, הרבה מעל הסף המותר, שהוא 20%. לפי הנתונים, כ־8% מאזרחי קוריאה לווים כסף משלושה או יותר מוסדות פיננסים שונים במקביל.

"משחק הדיונון" בנויה במידה רבה על החוויה הקוריאנית הרווחת מדי של חיים בחוב ואף מתבססת על אירועים ידועים. כך למשל, מפעל הרכב דרגון מוטורס, שממנו פוטר לפני שנים הגיבור הראשי של הסדרה, הוא גרסה מעוותת של חברה אמיתית בשם דאבל דרגון, שפיטרה 2,600 עובדים ב־2009. הלעג לנצרות שמובע בסדרה מבטא תחושת התפכחות מהדת, ששגשגה פעם בימי ההתעשרות הכלכלית של שנות השבעים והשמונים. הסדרה גם מותחת ביקורת על האפליה וההתעמרות במדינה כלפי מהגרים אסייתיים ופליטים מצפון קוריאה.

העובדה שהסדרה בעלת אופי לוקאלי כל כך היא אחת הסיבות שההצלחה העולמית של "משחק הדיונון", שהפכה לתוכנית הנצפית ביותר בנטפליקס ביותר מ־90 מדינות, הפתיעה את כל המעורבים, כולל את מנהלי נטפליקס. מלבד העיצוב והתלבושות יוצאות הדופן והעלילה המותחת שלא מאפשרת להרגיע את הציפייה, נראה שהחוויה הבסיסית של ייאוש כלכלי דיברה ללבם של הרבה יותר מדי אנשים, גם הרחק מחוץ לגבולות קוריאה.