מרקל צודקת: זו טעות לבסס את היחסים בין ישראל לגרמניה רק על זיכרון השואה

אין זה סוד שיחסי ישראל-גרמניה דשדשו בשני העשורים האחרונים. גם אין זה סוד שהיחסים בין נתניהו למרקל היו רעים למדי, במיוחד מאז 2009 על רקע טענתה של מרקל כי נתניהו לא עומד במילתו בסוגיות שונות. כל זה לא הוסיף מאומה ואף גרע עוד יותר מהיחסים הרעים ממילא של האיחוד האירופי עם ממשלת נתניהו.

חוסר האמון בין בריסל וברלין לירושלים נבע בעיקר מהקו האתנו-לאומני של ממשלת נתניהו, והעמדה הישראלית שלא לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני תוך המשך הבנייה בהתנחלויות. אולם, המתח עם בריסל וברלין היה בעוכרי האינטרסים הלאומיים, הביטחוניים והכלכליים של ישראל. על רקע זה צודקת מרקל באומרה בביקורה בירושלים כי "זו טעות לבסס את היחסים בין ישראל לגרמניה רק על זיכרון השואה".

פוליטיקה של רגשות אשם 

ראשית, הפוליטיקה של האשמה הגרמנית אל מול הסבל היהודי/ישראלי מיצתה עצמה בשני העשורים האחרונים. ישראל וגרמניה נהנות מזה מספר עשורים מהפוליטיקה ה"ייחודית" של זיכרון השואה. אולם נרטיב זה מושך לא מעט אש: מדינת ישראל וגם חלקים בעולם היהודי ביססו את תרבות הזיכרון של השואה כ"חסרת תקדים". מבלי להיכנס בדיון קצר זה מדוע כותב שורות אלו סבור שזו תפיסה מוטעית מיסודה, היא מרוקנת ממהות את הבסיס להשוואתיות בין רציחות עמים ויוצרת "היררכיה של קורבנות".

מהצד השני של היחסים, מערב גרמניה ומאז 1990 גרמניה המאוחדת הרוויחה שנים רבות מהדימוי המוצדק ברובו של "מגדלור מוסרי". אולם, הפוליטיקה הנוכחית של זיכרון השואה, ללא מחויבות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נתפסת כצביעות בגרמניה, ובצדק. זה מסביר היטב את האמירה החשובה של מרקל.

התקרבות לאיחוד האירופי כאמצעי לשיפור יחסי ישראל-גרמניה

לממשלת בנט יש סיבות כלכליות ותרבותיות לשפר את היחסים עם גרמניה והאיחוד האירופי. ומכיוון שגרמניה היא חברה חשובה באיחוד האירופי, ומרקל אף נתפסה לא אחת כמנהיגת האיחוד, יחסי ישראל והאיחוד האירופי צריכים - גם לאחר פרישת מרקל - להיות האמצעי למימוש מטרת ההתקרבות לגרמנים.

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 וההתרחקות של ישראל מהסכמי אוסלו, נמצאים היחסים בין ישראל לאיחוד במסלול התנגשות, בשל פערים מדיניים הולכים וגדלים באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יחסים אלו הם אינטרס לאומי ישראלי, שכן המסחר בין ישראל לאיחוד האירופי עשוי להשתפר.

אומנם ממשלות ישראל התנהלו די בהצלחה בין הטיפות בנושא הפלסטיני אל מול הצורך לשפר או לשמר הישגים כלכליים ושיתופי פעולה עם האיחוד האירופי, אבל אין די בכך. נתניהו הקפיד לשמור על קשר הדוק עם המדינות על הציר הא-דמוקרטי-ליברלי שעוינות לאיחוד ולמרקל. מורביצקי בפולין ואורבן בהונגריה הם דוגמאות טובות לקו זה. יחסים אלו אולי חיזקו את נתניהו, אבל פגעו באינטרס הכלכלי והתרבותי של ישראל עם הציר הליברלי באיחוד האירופי ועם גרמניה בפרט.

אומנם השוק האירופי הוא עדיין הגדול והחשוב ביותר לישראל, הן ביצוא והן ביבוא (בשנת 2016 עמד הסחר הדו-צדדי על 34 מיליארד יורו) במיוחד בתחום המזון הישראלי, ביבוא כלי רכב, בשוק התרופות ובשיתופי פעולה טכנולוגיים ומדעיים, אבל האיחוד הוא איננו שותף סימטרי למערכת היחסים. כפי שמצביע מחקר של מכון מתווים, ישראל היא שותפת סחר מינורית של האיחוד. בשנת 2019, ישראל היתה רק שותפת הסחר מספר 27 של האיחוד.

בהמשך לכך, שיפור היחסים עם האיחוד האירופי יקטין את התלות בהסתמכות הכוללת על התמיכה הכלכלית מארה"ב. מהלך זה ימשיך את הצעד המאזן שהחל בנט עם חזרה לחיזוק הקשר הדו מפלגתי בארה"ב, מתוך הבנה שישראל צריכה לדאוג לאינטרסים החיוניים שלה בוושינגטון ללא קשר לזהות המנהיג/מפלגת השלטון בירושלים או בוושינגטון. שיפור היחסים עם האיחוד (גם אם לא ילווה בתחילה במחוות חשובות לפלסטינים) יאותת לבריסל שיש עם מי לדבר בירושלים, ובעיקר שיש רצון להידבר להקשיב.

שיפור היחסים כמחויבות לדמוקרטיה ופלורליזם

שיפור היחסים בין ישראל לגרמניה בעידן בנט וביום שאחרי מרקל, וגם בין ישראל לאיחוד האירופי, יאותת לציר הליברלי באיחוד ומחוצה לו כי ממשלת ישראל החדשה מחויבת יותר לדמוקרטיה ולערכיה. גם אם בנט הוא איש ימין מובהק וגם אם חלק משמעותי מהשרים בממשלתו מחזיקים בעמדות ימניות ברורות, אחד מהנכנסים העיקריים של ממשלת בנט הוא השאיפה לשוויון מגדרי: תשע שרות, ובנוסף שר ערבי (פריג') ושר דרוזי (עמאר). אלו סממנים דמוקרטיים מהותיים שלא ניתן לקחת כמובנים מאליהם לאחר שלטון נתניהו.

לסיכום, המשך היחסים בין הצדדים ממש לא חייב להיות מבוסס על "משחק סכום אפס": דהיינו, מחויבות לפתרון שתי המדינות כתנאי סף לשיפור מהותי ביחסים בין ישראל לאיחוד האירופי וגרמניה. ליחסים בין מדינות יש מנעד וצריך להשתמש בו בתבונה. גם אם מדיניות הבנייה בהתנחלויות לא תשתנה מהותית, עדיין יש פתח לשיפור היחסים עם האיחוד ועם גרמניה, והצעדים יכולים להיות הדרגתיים ומדודים ומבוססים על הפרגמטיות של ההרכב ההטרוגני של ממשלת בנט. כצעד ראשון, יש צורך להגביר את ההיכרות עם האיחוד האירופי ולאמץ שיח חיובי יותר כלפיו, ולהטמיע אותו בשיח המדיני בישראל לצד המשך בניית היחסים עם גרמניה בעידן שאחרי מרקל.

הכותב הוא מרצה באוניברסיטת כרונינגן בהולנד וחוקר עמית במכון לשלום ועימות פרנקפורט בגרמניה. מומחה ליחסי החוץ של ישראל ובזיכרון השואה בעידן הגלובלי