התקשורת המערבית לא מספרת לכם את האמת על איראן

שמי חוסיין רונאגי, אני בלוגר ופעיל חופש באינטרנט מאיראן, ויש לי מסר שמיליוני איראנים נואשים להשמיע לכם: התקשורת המערבית נכשלת בתפקידה לגבי העם באיראן.

היו חמש הפגנות ברחבי המדינה נגד המשטר במדינה שלנו בארבע השנים האחרונות. הממשלה שלנו שחטה את המפגינים ועינתה אסירים פוליטיים במטרה לדכא אותם. אבל רוב האנשים במערב, אפילו אלה שמחשיבים את עצמם מודעים לנעשה באיראן, לא מכירים את המציאות הזו בגלל שהכיסוי התקשורתי במערב כל הזמן מעלים עין מהמציאות או מכחיש אותה.

בשבילנו, זה כאילו יש שתי איראן: זו שאנו חיים בה וזו שאתם קוראים עליה. האיראן שלכם מוגדרת על ידי מו"מ קטנוני בנושא הגרעין. שלנו גרועה בהרבה. זו מדינת משטרה דתית בה אנו חיים בפחד, עם קווים אדומים ללא סוף שכמעט אף אדם לא מעז לחצות. זו מדינה של דיכוי, צנזורה ואלימות. אני יודע - הייתי בבתי הכלא שש שנים.

באיראן, לחשוב עלול להיחשב לפשע

לאחר הפגנות התנועה הירוקה ב־2009, אינספור איראנים נעצרו ונכלאו. אני נזרקתי לכלא אבין בטהראן. עזרתי לאיראנים לעקוף את הצנזורה על האינטרנט, ועל ה"פשע" הזה, יחידת המודיעים של משמרות המהפכה האשימה אותי ב"פעולה נגד הביטחון הלאומי". כתיבת כתבה זו עשויה להביא את אותה האשמה שוב.

באיראן, לחשוב עשוי להיחשב כפשע. משרד התרבות וההכוונה האיסלאמית אוכף זאת על ידי סגירת מגזינים וקריעת עמודים מתוך ספרים. ספרי הלימוד שמלמדים מתוכם בבתי הספר שלנו רוויים שנאה, כמו גזענות נגד הדת הבהאית וקידום טרור. העיתונים שלנו מדפיסים שקרים לגבי הפופולריות של השלטון, ההיסטוריה של המדינה וההפגנות נגד הממשלה. רק עיתונים שאישרו מנגנוני המודיעין של המדינה מקבלים רשות לצאת לאור.

משטרת המוסר המסתובבת ברחובות תוקפת נשים על כך שהן לא לובשות את החיג'אב שהוא חובה. הם מתפרצים למסיבות שיש בהן אלכוהול וערבוב בין נשים וגברים ועוצרים איראנים ואיראניות צעירים. אנשים ש"מפרים" את החוק שוב נכלאים, סובלים מכות שוט בפומבי או מוצאים להורג. זה לא "1984" או "סיפורה של שפחה". זו איראן שלנו.

גם העולם המקוון לא חומק מהדיכוי. פייסבוק, טוויטר ורשתות אחרות נחסמו. מפקחים על רשתות חברתיות סורקים את הרשת על מנת לזהות ולעצור את מי שמעלה תכנים שנתפשים כמחללים את ההגינות הדתית או מעליבים את מנהיגי המשטר. זה היה עוד אחד מה"פשעים" שלי.

כל הפעילות הפוליטית אסורה, למעט פעילויות מורשות על ידי השלטון כמו הפגנות נגד ארה"ב או ישראל. מתנגדי משטר נכלאים על מעשים פשוטים של אי־ציות חברתי כמו הסרת כיסוי הראש או נשיאת תצלומים של ילדיהם שנרצחו. אפילו בעת מותם, האיראנים לא חופשיים מהטרדה וחילולי כבוד אחרים מצד המדינה. קרובים רבים של מי שנהרגו על ידי המשטר לא מורשים לערוך להרוגים הלוויות. לעתים קרובות נגבה מהם כסף על מנת לקבל את גופת קרוביהם לקבורה או שהם נאלצים לשלם את עלות הקליע או החבל ששימשו להרוג אותם.

מי שמתירים לו לחיות, לרוב מעונה בדרכים שונות. חלק מוכים באופן קשה, נאנסים או מוצלפים בשוט. אחרים מתמודדים עם הרעבה, איומים או עינויים פסיכולוגיים. כשהייתי בכלא, השומרים עינו אותי והביאו אותי אל סף המוות. אבדה לי כליה ולא קיבלתי טיפול ראוי. עד היום, אני נאבק בהשפעות של אותם עינויים.

מציגים לכם איראן שלא קיימת

זו המציאות שלנו. אך כשאנו צופים למדינות זרות, אנו רואים את התקשורת מתארת איראן אחרת. כשהפגנות געשו ברחבי המדינה בנובמבר 2019 והרפובליקה האיסלאמית סגרה את האינטרנט ושלחה יחידות צבאיות לשחוט יותר מ־1,500 מפגינים, כתב של בלומברג באיראן צייץ לגבי שלג בטהראן, אירוע מזג אוויר לא שגרתי. כשהמשטר יירט את טיסה 752 של חברת התעופה האוקראינית בינואר 2020, ורצח כך 176 נוסעים, הרבה כלי תקשורת מערביים דיווחו שהנשיא שלנו לא היה מודע למתקפה - אך לא הייתה להם כל עדות לטענה זו.

באיראן, אנו מפגינים בקול חזק עד כמה שאנו יכולים ומעלים סרטונים לאינטרנט, אבל המציאות הזו לא מוצאת דרכה לדיווחי התקשורת של המערב. בינתיים, עיתונאים מצייצים על נושאים טריוויאליים כמו קניונים חדשים ומתעלמים מהסיפור האמיתי של מה שקורה במדינה שלנו. הם מציגים לכם איראן שלא קיימת.

באיראן האמיתית, כולנו מכירים את הצללית הארוכה של דיכוי מצד המדינה. איננו קורבנות של בורות בינלאומית אלא של ניסיון מכוון ושיטתי של הרפובליקה האיסלאמית לעשות מניפולציה בדעת הקהל בעולם דרך אפולוגטיקה של עיתונאים זרים. כך, אתם קוראים שאין התנגדות פנימית באיראן לרפובליקה האיסלאמית. זה לא נכון. אנחנו, העם, מהווים את האופוזיציה. מה שאנו מבקשים מכם הוא דבר פשוט: תלמדו על איראן, תקשיבו לנו, שתפו את הסיפורים שלנו. נאמר לכם שהסולידריות שלכם תפגע בנו, שלדבר על המאבק שלנו יסכן אותנו. זה שקר. זו השתיקה שלכם וההתעלמות שלכם שמאיימות עלינו.

איבדנו חברים שנלחמו על החירות בגלל המשטר הזה. היינו בבתי הכלא של המשטר וראינו את תאי העינויים מבפנים. אפילו כתיבת הכתבה הזו עלולה להחזיר אותי לשם. אבל אם זה המחיר של מתן קול למי שקולם נשלל מהם, זה יהיה שווה את זה.

רונאגי הוא בלוגר איראני ופעיל למען חופש הביטוי.