הכלת המורכבות באקדמיה היא מפתח לחיים משותפים

בחודש מאי בעקבות האירועים הקשים בישראל ובעזה, סטודנטים שרגילים ללמוד אחד בצד השני באותה כיתה, הפכו להיות עוינים זה כלפי זה. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שחלקם החליטו לבטא את עמדתם הפוליטית ביחס לאירועים ולתופעות שהדאיגו אותם. הביטוי הזה - שנעשה בשיח הכיתתי, בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות גרם לסטודנטים רבים לחוש מאוימים ולהשתתק, חלקם אף הפסיקו להשתתף בשיעורים ולאורך חודש וחצי עד סיום השנה הלימודים נעשו באווירה מתוחה. מרצים רבים היו אובדי עצות והתקשו להמשיך וללמד.

בצד קשיים אלה ברוב המוסדות האקדמיים לא היה סחף אלים. מסרים להרגעת הרוחות יצאו מהמיילים של ראשי המוסדות, ראשי פקולטות וחוגים. אנו ביוזמות אברהם המלצנו ליצור אמון ולעצור את הסחף בזמן האירועים, אבל עתה משהמשבר החריף חלף, יש לשאול - מה הלאה?

הזירה האקדמית מספקת ליהודים ולערבים הזדמנות משמעותית ראשונה לשהות במרחב משותף ולהכיר את האחר, ולפיכך היא עשויה להוות בסיס ליצירת חברויות ושיתופי פעולה גם מחוץ לה. בזירה האקדמית טמון פוטנציאל לקידום יחסי ערבים-יהודים לא רק בהיבט הרחב של היחסים בין הקבוצות אלא גם, כפועל יוצא, בהשתלבות מוצלחת של אזרחים ערבים בעולם התעסוקה ובתחומים אחרים. בעשור האחרון נעשים מאמצים ממסדיים אשר נושאים פירות לשלב אזרחים ערבים באקדמיה ובשוק העבודה. אבל המאמץ ליצור שילוב חייב ללכת בד בבד לצד השקעה ביצירת תשתית ליחסים בין הקבוצות. ללא השקעה כזו ההשתלבות תמיד תהיה בעירבון מוגבל ונתונה לאיום. היחסים בין הקבוצות חשובים עבור החברה הישראלית כבסיס לכל התהליכים החברתיים והמשקיים שהמדינה מובילה ולכן יהיה זה בזבוז שלא להשקיע בהם בזירות נוחות כמו האקדמיה.

לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית החדשה שהתרחשה השבוע בשיחות שקיימתי עם מרצים שמעתי את החשש שקונפליקטים יעלו שוב. יש חשש ניכר מההבעה של עמדות לאומיות ומשיח פוליטי בין הסטודנטים, ורצון להשקיט את הרוחות. בעקבות חששות אלה ובעיקר לאור המענה המוסדי החסר, חלק מהמרצים חושבים שיש להגביל את הסטודנטים מלנהל שיח פוליטי בכיתה ובכך להשקיט את השטח. אבל השקטה של השיח אינה משפרת יחסים. להפך.

ניכר גם שהמוסדות האקדמיים "הולכים על ביצים" בכל הקשור להכלה של הזהות הממוקפת של האזרחים הערבים-הפלסטיניים בישראל. כמי שאין להם רק זהות דומיננטית אחת (כמו לרוב המיעוטים בעולם), זקוקים הסטודנטים הערבים-פלסטינים לקבלה של המקף המחבר בין הזהויות שלהם ולא למחיקתו על ידי המוסד האקדמי אליו הם נושאים עיניים. זהירות היתר של המוסדות מתורגמת לחוסר קבלה או לאמביוולנטיות כלפיהם, כאזרחים וסטודנטים בעלי לגיטימיות פחותה.

כמו שאנחנו מכירים מזירות שיח רבות בישראל, השיח הפוליטי היום בכיתות רבות הוא שטחי וחוסם, בעיקר בזמני משבר. כשסטודנטים נחשפים לאמירות מכלילות נגדם ולהיגדים פוליטיים שגורים הנאמרים כלפיהם, הם נחסמים רגשית ואינם מסוגלים ללמוד ולהבין את החוויות שעומדות מאחורי ביטויים אלה בצד השני.

בזמני שיגרה ניצבת ההזדמנות של המוסדות האקדמיים כמוסד חברתי , במציאה וביישום של פתרונות ביצירת שיח שיכול לשפר את היחסים, במקום לשתק אותם. את זאת יש לעשות הן בכיתות והן ברמה המוסדית. בכיתות סטודנטים צריכים ללמוד מיומנויות של שיח, בצד ראייה ביקורתית ומורכבת. בד בבד המוסדות צריכים להכיל את הזהות של הסטודנטים הערבים-פלסטינים כזהות אזרחית ייחודית, מורכבת ולגיטימית. יש חשיבות גדולה ביצירת הזדמנויות במרחב האקדמי בחסות המוסד, בהן המדגישים את היכולת לשלב בין ניגודים ולהתמודד עימם. כך, בתהליך מחוייב וארוך טווח, ניתן ליצור שינוי ולהגביר את הסובלנות בקרב סטודנטים.

אם כן הפתרון אינו באיסור על שיח אלא במתן כלים ויצירת "מיכל" להבעתו. לא כדאי לחכות לאירועים בהם סטודנטים פלסטינים מנופפים בדגלים שיוצרים תגובות פבלוביות אצל יהודים וערבים, וממחזרות שיח עקר. צריכים למצוא דרכים חכמות שאינן לניהול שיח באופן שאינו מחזק עמדות ידועות מראש. אתגר זה דורש מאמץ מערכתי וכלל מוסדי. אסור להשאיר את המרצים לבד וללא כלים וגיבוי.

הכותבת היא מנהלת תחום חינוך, יוזמות אברהם