המציאות מוכיחה: הגדלת יצוא הגז מסוכנת לכלכלה המקומית

סחרור חוזי המחירים על הגז הטבעי באירופה (כולל בריטניה) מעמיד את התעשייה האירופית כולה בקצה גבול היכולת. כבר עתה קיימים דיווחים רבים על מספר חברות שצורכות אנרגיה רבה שנאלצות להשבית את המפעלים בשל עלות גבוהה מדי שלא מאפשרת להם לפעול; או לצמצם תפוקות. לכך יש כמובן להוסיף את החורף מתקרב, והלחץ צפוי להחמיר כשהביקושים יגיעו לשיא בשעה שתושבי אירופה יתחילו לחמם את הבתים.

לחץ המחירים הוא תוצאה של הפרעות בשרשרת האספקה העולמית, בשילוב הקפיצה בביקוש שלאחר היציאה מסגרי הקורונה; וכל זאת על רקע מדיניות עולמית שהחלה גם לפני כן למעבר לכלכלה ירוקה. השאלה היא האם סחרור מחירי האנרגיה עלול להוביל למחסור אמיתי, שיאלץ גם מפעלים נוספים שהיו יכולים לספוג את סחרור המחירים לסגור שערים גם הם, וכך הלאה.

לכן אין זה מפתיע לראות פעולות של ממשלים בצד הביקוש כהוראות הממשל הסיני "לקנות גז בכל מחיר" או את הדרישה של קבוצות תעשייה בריטיות מהממשלה המקומית לנקוט אמצעי חירום; ואף לא פעולות של ממשלים בצד ההיצע, המייצאות גז טבעי - כמו רוסיה או נורבגיה - לצמצם את היצוא לטובת הבטחת צורכי התעשייה המקומית.

סוגיה ייחודית

המציאות הזו שמתפתחת לנגד עינינו נובעת אולי משילובן הייחודי של נסיבות חריגות, בבחינת "ברבור שחור", אולם היא מחדדת את העובדה שבסוגיית יצוא הגז - אין מקום להתייחס אליה מנקודת המבט הרגילה של יבוא לעומת יצוא, ומהמחלוקות הרגילות שהיא מעוררת (גלובליזציה לעומת "כחול-לבן"), אלא חייבים לזכור שהסוגיה הזו היא ייחודית בשל היותו של משק החשמל מטא-שוק כלכלי. או במילים אחרות, חשמל למשק איננו שונה מחמצן לגוף. ניתוחי הסיכון-סיכוי או עלות-תועלת מקבלים ערכים שונים ומשמעויות אחרות לגמרי כשמדובר במשק החשמל.

על רקע זה, מסקנת טיוטת דוח הביניים של ועדת אדירי, שייעודה הסופי הוא להסיר לחלוטין את מגבלת היצוא שנקבעה על הגז הטבעי, מתוך הנחה כי הביקוש העולמי ואף הישראלי לגז טבעי ירד בשל צפי לירידה בביקוש לגז (עקב המעבר לאנרגיה מתחדשת) - היא מסקנה בעייתית. הסרת מגבלת היצוא היא למעשה זניחת עיקרון הביטחון האנרגטי, עיקרון-יסוד שעמד בבסיס כל מסקנות הוועדות הקודמות, עיקרון שמאפשר לישראל להביט היום על הנעשה באירופה ובעולם ממרחק בטוח יחסית.

נדמה כי ועדת אדירי מודעת לכך, ולכן היא מבקשת "למען הזהירות" לשמר חובת אספקה כוללת למשק הישראלי עבור 25 השנים הקרובות, אולם שימור מינימלי זה אינו נדרש כתנאי ליצוא. העובדה שהדרישה לשמר גז בכמות מספקת לשם הבטחת הביטחון האנרגטי של המשק הישראלי איננה תנאי קשיח ליצוא, מביאה לשורה ארוכה של הנחות מוטלות בספק כדי לאפשר את יצוא הגז. כך לדוגמה, נכללים כעתודות גז למשק הישראלי כמויות גז שסיכויי ההפקה שלהן נמוכים ביותר; או עתודות מאגרי גז שבשל זעירותן - סביר שלא יפותחו כלל.

חיה אחרת לגמרי

הסרת מגבלות היצוא טובה לענקיות הגז, ואולי - בטווח הקרוב - היא תכניס לקופת המדינה כסף (גם אם אפשר להטיל בכך ספק נוכח שערוריית קרן העושר הריקה שמוכיחה שבתחזיות על הנייר כולנו כבר עשירים, אבל בפועל חשבון הבנק ריק); אולם היא מחמיצה את העיקר ואת החשוב - הביטחון האנרגטי של המשק הישראלי. משום שבניגוד לניתוח הרגיל של יבוא/יצוא ששם על כפות המאזניים שקלים ודולרים, ובוחן להיכן נוטים המאזניים - משק החשמל הוא חיה אחרת לגמרי. החובה היא להבטיח בראש ובראשונה את אספקת הגז למשק הישראלי. בראש ובראשונה ביטחון אנרגטי, ורק אחר-כך - היצוא והאינטרסים הכלכליים של ענקיות הגז.

שרת האנרגיה צריכה אפוא לדרוש מוועדת אדירי לגרוס את הטיוטה הקיימת, לחזור לשולחן השרטוטים ולסמן - בקו אדום בוהק - את קו הגבול הבטוח, הברור והחד-משמעי של כמויות הגז הבטוחות שיבטיחו את קיומו של המשק הישראלי בעשורים הקרובים.

הכותב הוא ראש האגף הכלכלי בתנועה לאיכות השלטון