מבקר המדינה חשף מי באמת מנהל אותה

ב-8 בינואר 2017 הכריזה ממשלת ישראל על "התוכנית הלאומית לפיתוח כלכלי של הצפון". המניע להחלטה היה אולי פוליטי, אבל הצורך בה - אמיתי לגמרי. השכר הממוצע בצפון הארץ נמוך בכ-25% לעומת הממוצע הארצי, תוחלת החיים קצרה יותר ורמת השירותים לאזרח נמוכה יותר באופן כללי. "ממשלת ישראל רואה חשיבות בפיתוח כלכלי-אסטרטגי של אזור הצפון בתחומי ליבה ופיתוח מנועי צמיחה", נכתב בהחלטת הממשלה, שמספרה 2262.

שקרים ובלופים ליוו את התוכנית הזו מלידתה. העיתונאים שכתבו עליה תודרכו על-ידי דוברי הממשלה כי ההיקף הכספי שלה עומד אמנם על 15 מיליארד שקל, אבל מתוכם "רק 12 מיליארד שקל" הם תוספת תקציבית. היום מגלה לנו המבקר את המספר האמיתי: 2.8 מיליארד בלבד. כל שאר הכסף היו תקציבים שכבר אושרו, אך לא בוצעו. מאחורי השם "תוכנית לאומית" לא הסתתרה תוכנית אחת כוללת, אלא גיבוב תכניות שמשרדי הממשלה ערמו "מן הגורן ומן היקב".

אבל החלק המקומם באמת בתוכנית הוא שלב הביצוע. התמונה שעולה ממנו היא של התעלמות גסה של הדרג המקצועי מהמדיניות שהכתיבה לו ממשלה נבחרת. שינוי סדרי עדיפויות לאומיים הוא מנושאי הליבה במשטר דמוקרטי. כששינוי כזה אינו שווה את הנייר שעליו נכתב - זו כבר מדינת פקידים.

לא בטוח שזו חזות הכול, אבל לפחות במקרה של התוכנית לצפון, תוצאות היישום של החלטת הממשלה 2262 עלובות במקרה הטוב ואפסיות במקרה הפחות טוב. נתחיל בשאלה המתבקשת: כמה מתוך התוספת התקציבית של 2.8 מיליארד השקלים שהממשלה אישרה - אכן הגיעו ליעד? אפילו על השאלה הזו המבקר לא הצליח לקבל תשובה. במשרד הבריאות, למשל, מסרו למבקר שלא ניהלו מעקב אחר הנתונים.

יש הוראות, אין ביצועים

בכל חברה עסקית דוח כזה היה מוביל לפיטורי מנהלים או לכל הפחות לבירורים משמעתיים. במדינת ישראל בע"מ? השיירה לא עוצרת אפילו ליום.

כיצד למשל פעל משרד הכלכלה ליישום החלטת הממשלה לחיזוק הצפון? הממשלה הורתה על הגדלת הסיוע לעסקים במחוז הצפון - אבל הסיוע לעסקים דווקא ירד מכ-50 מיליון שקל לשנה (בשנת 2016) לכ-9 מיליון שקל בשנים 2018 ו-2019 "על-פי הוראת המנכ"ל". הממשלה הורתה למשרד הכלכלה לפעול לשיווק מחוז הצפון "כיעד אטרקטיבי להשקעות". ההוראה לא בוצעה.

הממשלה השיקה מסלול מיוחד שיסייע למעסיקים לקלוט משרות איכותיות בצפון. התוצאה: 20 משרות חדשות נוספו בכל צפון הארץ ואף חברת הייטק לא העבירה את פעילותה לצפון. וזו רק רשימה חלקית.

המבקר מסתפק בשאלות אנמיות

דוח המבקר הנוכחי ראוי לציון בנכונות לבדוק "איפה הכסף" - במקומות שמבקרים קודמים נרתעו מהם. המבקר מתניהו אנגלמן שהבטיח למקד את הביקורת בביצועים הכספיים - מתחיל לפרוע את הצ'ק. אבל בעיות היסוד נותרו בעינן: דוח חסר שיניים, כתוב בצורה יבשה שלא לומר אנמית והיעדר מסקנות אישיות או כל דרישה אחרת לדין וחשבון מצד המבוקרים.

המבקר מגלה שרשות המסים לא טורחת להחזיר לאזרחים 3.5 מיליארד שקל, גביית יתר של מסים. ברשות המסים יכולים לאתר בקלות את הכספים ואת בעליהם החוקיים - אבל הם לא רוצים.

המבקר בוחן את מדיניות רכישות המט"ח של בנק ישראל וטוען שהבנק הרחיק לכת בשימוש במנדט של רכישות מט"ח ככלי לתמיכה ביצוא. המבקר מגלה שההפסד (החשבונאי) שבנק ישראל רשם על היתרות - 70 מיליארד שקל - הוא כנראה הגבוה ביותר מבין הבנקים המרכזיים.

המבקר בוחן את הסכמי הגג ומתריע שהיישום שלהם צולע ושאין הסכמי גג עם רשויות בחברה הערבית והחרדית.

המבקר בוחן מדוע הכסף שהצטבר עד היום בקרן העושר לרווחי הגז ומשאבי הטבע מגיע בקושי ל-5% מהתחזית המקורית. הוא מגלה שמשרד האנרגיה גרם לכאורה לאובדן הכנסות של מאות מיליוני שקלים - כשהמתין ארבע שנים עד להכרזת מאגר "לוויתן" כתגלית.

המבקר חושף את מצבה הפיננסי של אגד ומגלה שהתאגיד חילק לחלק מחבריו הטבות בשווי שמגיע (להערכת המבקר) למיליון שקל בממוצע, במסגרת תהליך הפיכתו של אגד מקואפרטיב לחברה בע"מ.

כל החשיפות האלה חשובות וראויות - השאלה מה הלאה? כל הסיכויים שגם הדוח הזה יגיע למגירה שבה מונחים הדוחות הקודמים.