הבוז הסיני למערב: נא ללמוד מאיתנו איך להצליח בלי דמוקרטיה

פרשנות באתר הרשת של "שינחואה", סוכנות הידיעות הרשמית של סין, נושאת את הכותרת, "מדוע הביזיון של תקרת החוב האמריקאי מדגים את חוסר תיפקודה של המערכת הפוליטית בארה"ב?". מי שלא ראה שמחה סינית לאידה של הדמוקרטיה המערבית לא ראה שמחה מימיו.

שינחואה דיברה על הכמעט-משבר-עולמי שכמעט-נגרם מחמת חוסר ההסכמה בסנאט בוושינגטון על הגבהת תקרת החוב של הממשלה הפדרלית. שרת האוצר של ארה"ב הזהירה, כי ב-18 באוקטובר הממשלה תיקלע לחדלות-פירעון, בפעם הראשונה ב-230 שנות הרפובליקה. התוצאות יכלו להיות הרות אסון לא רק לארה"ב, אלא לעולם כולו. המשבר יושב ברגע האחרון, אבל הוא עלול לחזור ולהתלקח בדצמבר.

מבחן החירויות ומבחן התוצאות

צריך להודות שיש להרבה ארצות סיבה טובה, מוצדקת בהחלט, להתעניין בליקוייה של הדמוקרטיה האמריקאית. שני המשברים הכלכליים הגדולים ביותר של מאה השנה האחרונות (1929 ו-2008) נולדו בוול סטריט, והיו תוצאה ישירה או עקיפה של התנהלות פוליטית לקויה. אבל חוץ מאשר להציע משטר נאמנות בין-לאומי, כדי להפקיע את הטיפול בעניינים רציניים מידי אנשים בלתי רציניים, מה עוד אפשר לעשות?

התשובה הסינית היא: נא ללמוד מאיתנו איך להצליח בלי דמוקרטיה.

ההתקפות מבייג׳ינג על הדמוקרטיה המערבית בכלל, ועל הדמוקרטיה האמריקאית בפרט, הן לחם חוקה של הרטוריקה הסינית זה שנים אחדות. הן לא נועדו לתקן את אמריקה. הן נועדו להבאיש את ריחה.

המשטר אמנם מייצא את התיימרותו לבכורה אידיאולוגית. אבל הוא יוצא מגדרו להבאיש את ריחה של הדמוקרטיה המערבית מבית, בעיני המוני סינים. המשטר זוכר, כי בשנים האחרונות של המאה ה-20 סינים פיתחו הערצה לדמוקרטיה האמריקאית, וקיוו לחקות אותה. יתר על כן, הם ניסו להעמיד את שליטיהם במבחן החירויות, לא רק במבחן התוצאות; במבחן האמצעים, לא רק במבחן המטרה.

הדיקטטורה הסינית מעולם לא העמידה את עצמה לבחירות, אפילו לא באופן נומינלי. את טענתה ללגיטימיות היא מייסדת על יכולתה להניב תוצאות. שטות תהיה להקל בהן ראש.
מאות מיליוני סינים נחלצו מעוני ב-40 השנה האחרונות, וסין עברה תהליך של מודרניזציה ושל התעצמות, שלא היה עולה על הדעת כאשר זקני המשטר התחילו את הרפורמות הכלכליות, בסוף שנות ה-70.

מה שהייתה אז אחת הארצות העניות ביותר עלי אדמות עומדת כיום בעיצומו של מרוץ לכונן הגמוניה עולמית בענף הבינה המלאכותית, מתכננת תחנה קבועה על הירח ואולי תהיה הראשונה על המאדים.

התוצאות מדברות בעדן, הלוא כן. אבל האם התוצאות האלה מותנות בשלילה מסיבית של חירויות פוליטיות ושל חופש הפרט? האמנם הקשיים הניכרים של הדמוקרטיות לגבש הסכמה קונסטרוקטיבית על דרכי פעולה הם סיבה להיפטר מן התהליך הדמוקרטי?

"הגבלות על מחשבה ביקורתית"

בשנים האחרונות קמו במערב מליצי יושר לשיטת הממשל הסינית. ב-2015, דניאל א. בל (Bell) כתב את ספרו "הדגם הסיני: מריטוקרטיה פוליטית ומגבלות הדמוקרטיה", שקיבל חסות אקדמית מאוניברסיטת פרינסטון כבדת המשקל, וחזר וצוטט מאז בידי סינים ולא-סינים.

לפרופסור בל יש ביוגרפיה אקדמית מגוונת, הכוללת תחנת ביניים באוניברסיטה העברית. עשר שנים באוניברסיטת צ'ינגחואה של בייג'ינג שכנעו את בל בעליונותה של הלא-דמוקרטיה הסינית. על חלק מן הדברים שהוא כתב בשבח השיטה הסינית אבד הכלח, כמו למשל זה שהיא מגבילה את אורך כהונותיהם של אלה העומדים בראשה. היא הסירה את ההגבלה לפני שלוש שנים, ולדיקטטור הנוכחי מזומן שלטון נצח.

טענתו העיקרית של בל היא שבסין אנשים מגיעים לשירות המדינה על יסוד מבחן מחמיר של כישוריהם. בראש המשטר מתייצבים אלה המסוגלים לקבל החלטות בזמן משבר.
"אני למדתי שנחוצות הגבלות על מחשבה ביקורתית", כתב בל, שהוא פרופסור למחשבה פוליטית. "אני אינני מחזיק עוד בדעה שהדמוקרטיה המיוסדת על נוסחת 'אדם אחד, קול אחד' היא הדרך הטובה לארגן את היחסים הפוליטיים".

את הבוז לרצונו הדמוקרטי של ההמון אפשר למצוא במעמקי הציוויליזציה המערבית, אין צורך באסמכתאות סיניות. זה היה בסיס הפוליטיקה של אפלטון: אליטה קבועה היא הצריכה להבטיח את האינטרסים של החברה.

הניצחון הסופי והתבוסה הסופית

הדמוקרטיה המערבית למדה, שכל משטר זקוק להשגחה ולביקורת בונה. לפני רבע מאה שררה הכרה בין-לאומית ביתרונותיה הנתונים של השיטה הדמוקרטית. היא הניבה הצלחות כלכליות מרשימות. היא חילצה מיליונים מקו העוני. היא הניבה הישגים מדעיים וטכנולוגיים. לא היה אפוא מנוס מלחקות את דפוסיה.

מה קרה לדמוקרטיה הזו, ומדוע היא נקלעה למשבר עמוק? זו שאלה חשובה, נפרדת, ולא נדון בה כאן. אבל ההנחה שמשבר הדמוקרטיה הוא קבוע וסופי מזכירה את הנחת שנות ה-90 שנצחון הדמוקרטיה הוא קבוע וסופי.

הנשיא ג׳ו ביידן קרא בשבוע שעבר להודות במומיה של הדמוקרטיה האמריקאית. הודאה כזאת מתיישבת עם האתוס האמריקאי של תיקון מסלול בשעת סערה. אף אחד מכשלונותיה של אמריקה לא היה סופי, גם כאשר אויביה הודיעו על סופיותו. שיטות טוטליטריות, לעומת זאת, קרסו בזו אחר זו, מפני שנעדרו מכניזם של תיקון עצמי. המאבק ההיסטורי בין הדמוקרטיה למבקשי נפשה רחוק מהכרעה, אבל הפיתוי הסמכותני מטיל צל ארוך.