ביידן מודיע לאמריקאים: התחממות האקלים מזיקה לכיסיכם ומאיימת על השקעותיכם

הסיבה העיקרית למשבר הפוליטי הקבוע בארה"ב היא חוסר היכולת לחצות גבולות מפלגתיים לשם גיבוש הסכמה רחבה. בניגוד לכנסת, רוב של קול אחד בקונגרס האמריקאי אינו מספיק. בסנאט נחוץ רוב מיוחס (60 מתוך מאה) לרוב פעולות החקיקה. בעבר הייתה נהוגה תרבות של קונצנזוס והרגלים של פרגמטיות. הם חלפו מן העולם.

כמעט כל שיח פוליטי בארה"ב כיום, בדרג הארצי או בדרג המדינתי, עומד בסימן קיטוב ודחייה. אי ההסכמה יכולה כמובן להיות עניינית, אבל לעתים קרובות היא מתפתחת להתגוששות על עצם הבנת המציאות. אנחנו חוזרים ונוכחים בנטייה הזו סביב אמצעי ההתגוננות מפני נגיף הקורונה; ועוד הרבה לפני הקורונה, בוויכוח על אקלים כדור הארץ.

שבועיים ופחות לפני הוועידה הגלובלית על האקלים בגלזגו, סקוטלנד, ממשל ביידן מנסה לעגן את המאבק על האקלים בקרקע מוצקה. הוא הוציא ביום ו' "מפת דרכים לבניין כלכלה חסינה מפני האקלים", שניתן לה המעמד של "צו נשיאותי".

נשיאים מרבים להוציא "צווים", כאשר אינם מסוגלים למצוא רוב בקונגרס לצורכי חקיקה. לצווים יש תוקף מעשי של חוק, כל זמן שהקונגרס עצמו לא אימץ חוק הסותר אותם. בהתחשב בכך שהקונגרס מתקשה למצוא רוב לאיזושהי תכלית, צווי הנשיא נוטים להישאר בתוקפם עד שנשיא אחר מבטל אותם. עניין רגיל הוא שנשיא נכנס מבטל את צווי קודמו, בסיטונאות ובמהירות.

"עקיב, ברור, מובן ומדויק"

הצו החדש נועד לא רק להשיג תוצאות קונקרטיות, אלא גם להשפיע על השיח הציבורי. הוא מנסה להפוך שיקולים של אקלים לפקטורים קבועים בתהליכי קבלת החלטות, בכל התחומים.

"מדיניות ממשלי", אומר הנשיא בצו, "היא לעודד גילוי עקיב, ברור, מובן, בר־השוואה ומדויק של כל סיכון פיננסי הקשור באקלים". הצו מטיל על "המוסדות הפיננסיים" את האחריות להזנחה ולהטעיה. המוסדות האלה נמנעו במשך שנים מלהעניק לאקלים את מקומו הראוי. הם לא הסבו את תשומת הלב לאיום הנשקף ממנו ל"תחרותיותן של חברות אמריקאיות, לתחרותיותם של שווקים אמריקאיים, לחסכונותיהם של עובדים אמריקאיים ולפנסיות שלהם ושל משפחותיהם, וליכולתם של מוסדות פיננסיים אמריקאיים לשרת את קהילותיהם".

הצו מסמיך את יועציו הראשיים של הנשיא לענייני כלכלה, אקלים ותקציב "לפתח בתוך 120 יום אסטרטגיה מקיפה לכל פעולות הממשלה", שתשרת את היעדים המוצהרים למעלה, ותקבע את "הצרכים הפיננסיים הכרוכים באיפוס הפליטה של גזי חממה לא יאוחר משנת 2050, והגבלת העלייה בטמפרטורה הגלובלית הממוצעת למעלה וחצי".

הסאב־פריים של האקלים

את ההתקדמות במפת הדרכים הזו עומד להנחות גוף, הנקרא "המועצה לפיקוח על היציבות הפיננסית" (FSOC). זו בחירה מעניינת. המועצה הוקמה לפני 11 שנה, כדי לאבחן סיכוני־יתר ליציבותה של מערכת הכספים האמריקאית.

זה היה שנתיים ופחות לאחר שפרץ "המיתון הגדול" (משבר הסאב־פריים). לדמוקרטים היה אז רוב ענק בקונגרס, אחד הגדולים שלהם מאז ומעולם, והם אימצו רפורמה מקיפה לפיקוח על הפעילות בוול סטריט. עכשיו יש לדמוקרטים את הרוב הקטן ביותר שהיה להם מאז ומעולם בקונגרס. הנשיא הדמוקרטי עוקף אפוא את הקונגרס, ומצווה על המועצה הנ"ל לכלול את האקלים בסיכונים הפיננסיים שהיא צריכה למנוע. בתוך 180 יום מפרסום הצו, המועצה תתבקש למסור דין וחשבון לנשיא על התקדמותה.

שימוש הלשון החדש, "סיכון מערכתי" (systemic risk), נועד לאוזניהם של שוקי הכספים. אחד מיועציו הכלכלים הבכירים של הנשיא, באראט ראמאמורטי, אמר לעיתונאים במעמד ההצגה של הצו החדש, כי "הכללת 'סיכון מערכתי' במפת הדרכים משקפת את אמונתנו שהרבה מודלים פיננסיים ותיקי השקעות מוסיפים להסתמך על הנחות מיושנות של יציבות אקלים". במלים אחרות, זה המשקיע בתיקים שאינם מביאים בחשבון את משבר האקלים שם את כספו על קרן הצבי.

רוב האמריקאים, אבל לא רוב הרפובליקאים

האתגר הפוליטי של הדמוקרטים הוא לשכנע את דעת הקהל, שמשבר האקלים אינו הפשטה אקדמית, או אמצעי של הסחת דעת בידי אליטה עירונית מרוחקת.

דונלד טראמפ עשה שימוש פוליטי קטלני בנושא האקלים. לשינוי האקלים הוא נהג לקרוא "הבדיה הסינית". אחת החוויות הטראומטיות ביותר של הדמוקרטים בימי נשיאותו של טראמפ היתה מעמד הפרישה של ארה"ב מהסכמי האקלים של פריז. בחודש הרביעי של נשיאותו, טראמפ כינס תומכים מריעים על מדשאת הבית הלבן, והודיע: "נבחרתי כדי לייצג את פיטסבורג, לא את פריז". פיטסבורג היא עיר התעשייה הכבדה של פנסילבניה, לפנים בירת הפלדה של ארה"ב. פלדה ופחם, כמובן, שלובים זה בזה. טראמפ הבטיח לחזור ולהעמיד את ענף הפחם על רגליו, ולצפצף על התחייבויותיהם של ארבעת קודמיו להתקדם אל עתיד נקי מדלק מאובנים.

בימין האמריקאי רווחו ספקות בעניין משבר האקלים הרבה לפני טראמפ, אבל טראמפ הוא שהוכיח כי עצם הרעיון של תקנת האקלים הוא אבן־ריחיים על צווארו של השמאל.

הרוב הגדול של האמריקאים חושבים שמשבר האקלים ממשי, מסוכן ומצריך התערבות ממשלתית. סקר של מכון פיו (Pew) הראה לפני שנתיים, ש־67% חושבים כי הממשלה אינה עושה די כדי "להפחית את ההשפעה של שינוי האקלים"; אבל רק 39% מן הרפובליקאים חושבים כך, ורק רבע מאלה המגדירים את עצמם "שמרנים" ("ימנים", בעברית מדוברת). לשון אחר, המועמד הבא של הרפובליקאים לנשיאות, יהיה אשר יהיה, וכמעט כל מועמדיהם לקונגרס, עומדים להיות להתנגד לתפקיד ממשלתי מוגבר במשבר האקלים.

הדילמה הדמוקרטית היא איך להפוך את הנטייה הכללית לטובת האקלים למגמה פוליטית ואלקטורלית. התשובה הסבירה היא ניסוח ההזהרות מפני משבר האקלים בלשון שווה לכל נפש. הצו הנשיאותי החדש קושר למשל את גורל הפנסיות של האמריקאים בהידרדרות האקלים. זה בדיוק מה שממליצים המומחים הפוליטיים.

פסקת הסיום בדוח המצורף אל הצו אומרת, כי "הצעדים האלה יעזרו להבטיח את חסכונות־חייהם של עובדים ושל משפחותיהם, יעודדו יצירה של מקומות עבודה משתלמים, ויבטיחו את המשך השגשוג הכלכלי בארה"ב בעשורים הבאים". הם גם יעזרו להגן על שלמותם של קרחונים בהימליה, אבל זה לא יעזור לדמוקרטים בערים הקטנות של המערב התיכון האמריקאי.

"הסיכוי הטוב האחרון"

הבעיה היא שהצו הזה מתווה מדיניות, אך אינו מקצה כסף למימונה. רק הקונגרס יכול להקצות כסף. אבל חוקי ההקצאות תקועים עכשיו בקונגרס, ועדיין לא ברור מה יעלה בגורלם, ומתי. הטריליונים שביקש הממשל תלויים על בלימת הרוב הקטנטן של הדמוקרטים.

שליחו המיוחד של הנשיא לענייני האקלים, מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, הזהיר בשבוע שעבר, כי פסיביות של הקונגרס תהיה שוות ערך לאקטיביות של טראמפ. הוא השווה הימנעות מחקיקה עם אקט הפרישה מהסכמי פאריס, שהנשיא ביידן ביטל.

קרי מטעים, שוועידת גלזגו תהיה "הסיכוי הטוב ביותר, והסיכוי האחרון" לעמוד במשימה של הגבלת ההתחממות. אנחנו קרובים אל נקודה שאין ממנה חזרה. ואנחנו גם קרובים כדי שנה לבחירות לקונגרס, העומדות להפקיע מן הדמוקרטים את שליטתם המוגבלת על תהליך החקיקה. מה שלא הושג בקונגרס דמוקרטי בוודאי לא יושג בקונגרס רפובליקאי. מפת הדרכים החדשה של ביידן לתקנת האקלים תהיה אז מפה אל שום מקום.

_________________

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny