ניסיונות להפחתת הנטל הרגולטורי בצעדים הדרגתיים - דינם להיכשל

מן המפורסמות הוא שנטל המיסוי בישראל הוא לא מהגבוהים בעולם המערבי. אבל אל תרוצו לבזבז את ההכנסה הפנויה הנוספת שזכיתם בה. כי מה שחשוב הוא לא כמה שקלים יש לכם בכיס אלא מה כוח הקנייה של אותם שקלים. לכן מחירים יקרים שקולים למסים יותר גבוהים. בהסתכלות הזאת, רמת המיסוי הסבירה בישראל היא אשליה. למשל, בעוד מדינות מערביות תומכות באופן ישיר בחקלאים (דבר שמעלה את המסים), מדינת ישראל החליטה במקום זה לתת לחקלאיה הגנה מתחרות ומיבוא, ואלה מעלים את המחירים. לא חסרות דוגמאות כאלו.

בעבר כיהנתי כחבר בוועדה פנים-ממשלתית להפחתת רגולציה. במסגרת זו, נפגשנו עם גופים עסקיים רבים, קטנים כגדולים. שמענו סיפור אחר סיפור על רגולציות חונקות ולעיתים משוללות כל היגיון (למשל, שצריך לחכות זמן רב לקבל תקינה על צעדים שבאופן מובהק משפרים בטיחות). רגולציה מעלה עלויות של חברות (שמגולגלות לצרכנים) וגם מקשה באופן לא פרופורציונלי על עסקים קטנים שיכלו להיהפך לאלטרנטיבות תחרותיות. כך עולה יוקר המחיה.

אבל הרי קריטי שתהיה רגולציה שתשמור על בריאות הציבור, תימנע הונאות, תגשר על בעיות אינפורמציה, וכדומה. אז איך יודעים שיש רגולציית יתר? לרוב הרגולציות יש היגיון מסוים, ולמי שלא מצוי בפרטי התחום הספציפי קשה מאוד להעריך אם הרגולציה מוצדקת. אבל בכל זאת, יש כמה אינדיקציות חזקות לעודף רגולציה.

קודם כל, יש השוואות בינלאומית שמעידות על כך. ומוצרים שעומדים בתקנים של אירופה וארה"ב, נניח, צריכים לעבור בדיקות תקינה מקיפות בישראל. איך מצדיקים זאת? התשובה הסטנדרטית היא ש"לכל ארץ יש מאפיינים שונים". זה יכול להיות אקלים שונה או הרגלים שונים של צרכנים. דוגמה ששמעתי ממשרד הבריאות: באירופה תמיד אופים פיצות קפואות בעוד שבישראל הורים שולחים אותם כמו שהם לילדים לבית ספר, ולכן צריך תקנים יותר מחמירים לכמות החיידקים המותרת. אולי, אבל דוגמה אחת לא מצדיקה שיטה.

אולי הרגולציה היותר אקטיבית פשוט משקפת ערך גבוה יותר לחיי אדם בישראל לעומת ארצות אחרות? כלומר אולי האיזון בין המחיר לבין סיכון בריאותי נוטה בישראל יותר לכיוון הבריאות וחיי אדם? למשל, במלונות בחו"ל אין בדרך כלל מציל בכל בריכת שחיה כמו שיש בישראל. אז אולי אנחנו מוכנים לשלם יותר ולצאת פחות לחופשות כדי לסכן פחות את ילדינו? על פניו, אי אפשר לשלול הסבר כזה, גם אם הוא לא עקבי עם דברים אחרים (למשל, כבישים אדומים שגבו חיי אדם רבים ועדיין לא מתוקנים). אבל אם מכירים את תהליך קבלת ההחלטות בישראל בענייני רגולציה אז מבינים שמאוד לא סביר שזה כל הסיפור. האיזונים פשוט לא נעשים.

להתאהב ברגולציה

ראשית, הרגולטורים לעיתים לא רואים כהגדרת תפקידם לדאוג ליוקר המחיה אלא רק לבריאות הציבור. שנית, אין להם את ההכשרה המתאימה לעשות את האיזונים ואין גוף להתייעץ אתו. שלישית, התמריצים האישיים של הרגולטורים נוטים בברור לכיוון הקטנת סיכונים - הם לא יקבלו תשבוחות על הורדת יוקר המחיה, אבל כן יבואו אליהם בטענות אם מישהו ייפגע. רביעית, יש נטייה לרגולטור להתאהב ברגולציה של עצמו. אם יסיר אותה, לא רק שאולי לא תהיה לו עבודה בעתיד אלא הוא יצטרך להודות לעצמו שהעביר שנים רבות בגרימת יותר נזק מתועלת.

הסיבה החמישית ואולי החשובה ביותר היא אידיאולוגיה. באחד המפגשים של הוועדה עם בכירים ממשרד הבריאות, הם הסבירו כמה הם משתדלים להקל על הכלכלה, אבל עם זאת, אי אפשר להתפשר כשמדובר בבריאות הציבור. כשניסיתי להגיד שצריך לקחת בחשבון גם שיקולי עלות-תועלת, נעניתי בצעקות: "בשום פנים ואופן לא, כשמדובר בבריאות הציבור אין שיקולי עלות תועלות ולשיקולים כלכליים אין שום תפקיד." הם הבהירו שאין הבדל בין משהו שיגרום למוות המוני למשהו שבסיכון קטן יגרום לאי נוחות למישהו: "בריאות זו בריאות, אין פשרות". כשזאת האידיאולוגיה של מקבלי החלטות, אז באמת אין הרבה למה לצפות (אפרופו הרופאים מומחי הקורונה שלא מקבלים את זה שראש הממשלה מאזן בין שיקולי כלכלה ובריאות).

סמכויות מקיפות

מה כל זה מלמד? ניסיונות להפחית את הנטל הבירוקרטי והרגולטורי דרך צעדים הדרגתיים ויצירת קונצנזוס פנים-ממשלתי - דינם להיכשל, וכבר נעשו ניסיונות רבים כאלו. רק לשינוי דרסטי של השיטה יש סיכוי. חוק ההסדרים הקרוב עושה צעד חשוב בכיוון הנכון בהקמת רשות רגולציה. כדי שרשות זאת תצליח, היא צריכה לקבל סמכויות מקיפות ובכלל זה היכולת לכפות שינויים על משרדי הממשלה השונים. רק ככה יש סיכוי להסרת חסם משמעותי להורדת יוקר המחיה פה.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא-מקום הממונה