ילדי ישראל נמצאים במצוקה קיומית, ובתי הספר חייבים להתייחס לכך

מערכת החינוך חוזרת לחיים, אבל המציאות השגרתית לכאורה מכסה על סערה גדולה המתרגשת מתחת לפני השטח. המצב הקיומי של הציבור החשוב ביותר במערכת החינוך, זה שנוהגים להתעלם ממנו - הילדים - השתנה ללא היכר.

הילדים שבאים לבית הספר בעידן הנוכחי שונים מאוד מבני הדורות הקודמים.

ראשית, הם חוו מגפה שהגיעה לביתם, השתלבה בחיי היום-יום שלהם והמחישה להם את חוויית המוות ואת מקומם בשרשרת החיים. "סבתא אם אני אחבק אותך את יכולה למות" אמרה לי נכדתי בת הארבע חוזרת על מה שאמרו בגן ומה שאמר שר החינוך לשעבר: "תשמרו על סבא וסבתא." מערכת ההגנה התהפכה ברגע. סבא וסבתא נחשפו בחולשתם. לא עוד מבוגרים מאיימים על ילדים אלא ילדים, שלא ברצונם, הם איום על המבוגרים. במובן זה הילדים כולם במצב של פוסט-טראומה, הם למדו שיש להם כוח הרסני. שגילם הצעיר וחסינותם ממחלות טומנת בחובה סיכונים לא מוכרים.

פרה-טראומה

שנית, ילדים חיים היום במצב מתמשך של פרה-טראומה, המשבר האקולוגי ההולך ומתעצם לנגד עיננו גורם לילדים רבים חששות עמוקים הנוגעים לעולם בו הם עתידים להתבגר ולהפוך להורים. מכל עבר הם שומעים שסוף העולם מתקרב, שמקום מגוריהם עלול להיות מוצף במים, שזיהום האוויר לא יאפשר לנשום בחופשיות - בקיצור שהעולם הלוך להיות צפוף, חם ומזוהם.

יותר ויותר אנשים טוענים שילדים הם לא ברכה, הם נטל על העתיד. מצבו של כדור הארץ אינו מזהיר, כותב גדעון לב: "יש הטוענים שכבר עברנו את נקודת האל-חזור ואנו שועטים לעבר קטסטרופה גלובלית. אם כך הדבר - ממילא מובן שהבאת אדם לעולם שלקראת-אפוקליפסה היא צעד אנוכי וחסר אחריות. ואם רואי השחורות שוגים, ועדיין יש סיכוי להציל את האנושות - כן, מדובר על לא פחות מכך - ברור שיש לעשות כל שביכולתנו לקידום סיכוי זה, אין דבר חשוב יותר. עשו אהבה, לא ילדים". זו אינה הגזמה, אבל מה אמור לחוש ילד שקורא מסרים אלו על מקומו בעולם? מי אמור לדבר עם ילדים ולהכין אותם להתמודד עם האתגר העצום העומד בפניהם.

ובין לבין לא נשכח בעיות של עוני, מתחים חברתיים, אלימות ברחובות, הטרדת ורצח נערות ונשים, ועוד שאר מרעין בישים שכבר כמעט התרגלנו עליהם. הילדים של היום חיים בעולם שהופך יותר ויותר מפחיד ולא נותן מקום לתקווה.

ומעל לכל אלו הקושי הגדול ביותר לילדים ומבוגרים הוא שבירת הלינאריות: האמונה שהעולם הולך ונעשה יותר טוב, יותר מתוחכם, יותר נוח לבני אדם לחיות בו - התנפצה. זה היה הצפי של הדורות הקודמים, עכשיו אנחנו משלמים עליו מחירים גבוהים. המשמעותי שבהם הוא העדר אימון בעולם המבוגרים. ילדים רבים אומרים לנו בבקשה אל תגידו לנו מה לעשות. השארתם לנו עולם פגום, אל תטילו את האשמה עלינו, תנו לנו לחשוב מחדש אולי ניכשל אבל אולי נצליח יותר. רוחה של גרטה הנוזפת במנהיגי העולם מרחפת על פני המים והיא מבטאת כעס ובוז כלפי עולם המבוגרים.

במצב זה של פוסט-חרדה וטרום-חרדה קשה לצפות שילדים ירגישו סיפוק משהייה בבית ספר שלא עונה על אף אחת מהדאגות הקיומיות והיומיומיות שלהם. הנושאים שמעסיקים את הוריהם: ציוני בגרות גבוהים, יכולת להשתלב במקצוע המעניק להם בטחון, לא מעסיקים אותם כלל. אם ירצו להתקדם הם ימצאו מגוון רחב של דרכים לעשות זאת והדרך המסורתית נראית להם, ובצדק, הרבה פחות יעילה ומבטיחה.

מצב קיומי קשה

לשיר הידוע "זה לא כל-כך פשוט להיות כאן ילד, ללמוד בבית הספר על המלחמות" אפשר להוסיף עוד כמה בתים. ילדות והתבגרות במצוקה לנוכח משבר עתידי היא מצב קיומי קשה לעיכול. ילדים שרוצים לחיות כאן, או בכל מקום אחר יאלצו להתמודד עם קשיים רבים ומערכת החינוך אמורה לתת להם כלים להתמודד עמם. האם אנחנו יודעים להעניק מגוון אפשרויות שעשוי לאפשר להם לתקן את העולם? בצניעות הראויה לנכשלים אנחנו אמורים לתת לצעירים מקום לתקן את מה שקלקלנו.

הדיון המתמשך בחינוך רגשי-חברתי חייב לשנות צורה. הוא לא אמור להכיל או לשכך את המצוקות והפחדים של ילדים אלא להפוך אותם לכוח מניע לשינוי חברתי, כלכלי, אקולוגי. זה הקול שאנשים צעירים משמיעים ברחבי העולם - צריך להקשיב להם, כנראה שלמדו משהו מהשגיאות שלנו.

הדבר החשוב ביותר שבתי ספר יכולים לעשות הוא ללמד ילדים לחשוב על העתיד באופטימיות ומתוך מחשבה אקטיביסטית האומרת שניתן לשנות. משבר יכול להוליד מחשבות הרסניות, אם העולם יגיע לסופו ללא כל קשר למעשינו - כדאי לנצל כל מה שניתן לנצל עכשיו וללא מגבלות. אבל אם יש סיכוי כדאי להיאבק, לרתום את כל היכולות והרצון הטוב כדי להביא שינוי. המתנה היחידה שאנחנו יכולים לתת לבני הדורות הבאים היא להאמין בכוחם המתקן והמשקם. יש לקוות שישתמשו בו לטובה.

הכותבת היא נשיאת מכללת בית ברל ובעבר כיהנה כשרת החינוך