בישראל לא יודעים לתכנן ערים מאושרות - היישובים הערביים ממחישים זאת היטב

אחת מגישות התכנון המודרני הנפוצה בעולם היא תכנון "העיר המאושרת". הכוונה לתכנון שיגרום לתושב להרגיש שהוא שמח יותר מאשר עצוב, בבטיחות, בריאות, שייכות לעיר וחווית קשרים חברתיים פעילים. לפי גישה זו, המקום, המרחב וצורת המבנים משפיעים על חיי הפרטים והאושר שלהם, וכי ביכולת התכנון והעיצוב האדריכלי של המקום והמבנים לחזק את תחושת האושר של התושבים.

תכנון להבטחת אושר הוא תכנון מתוך חשיבה חברתית ואנושית. הוא דורש, מבין הרבה דברים, שהשכונות תעוצבנה בצורה שתיצור חיבורים חברתיים ביניהן. שהעיר תכלול גיוון ורב תרבותיות, חירות, שוויון וצדק. שהכבישים והמבנים למשל יעוצבו באופן שיחזק את תרבות ההליכה והמפגש החברתי והתרבותי בין האנשים.

לצערי, תכנון בצורה זו אינו התכנון הנהוג בישראל. עיצוב ערים מאושרות אינו הדבר שמדריך את התכנון בישראל. התכנון במקומותינו נעשה בצורה אחידה כמתכון שמועתק ממקום למקום. הוא במידה רבה "שטנץ" שרק פרטי המקום משתנים בו. התכנון נובע ממצוקה ומחסור, והוא מעוצב כדי לכסות מחסור אדיר בהיצע הדיור שהצטבר משך שנים.

החשיבה היא יותר מתמטית מאשר חברתית

התכנון בתנאי לחץ ומתוך מצוקה לא מטפל כנדרש בהיבטים החברתיים והאנושיים הכרוכים בתכנון. צוותי התכנון מודרכים לעמוד ביעדים של התכנון הלאומי מבחינת כמה שצריך לספק שטחי מגורים, מסחר, תעסוקה, שטחי ציבור. הם לא מודרכים להתעכב בחשיבה על כל פרט בתכנון וכיצד ביכולתו לתרום לאושר חברתי או למנוע אותו. החשיבה שלהם היא בעיקר מתמטית ומספרית, יותר מאשר חשיבה חברתית וערכית. הם לא מתעכבים די זמן להבין וללמוד את השלכות החברתיות של כל פרט מפרטי התכנון שהם מציעים.

לימוד תהליכי הכנת תוכניות רבות בישראל, לא מראה למשל כי נעשית חשיבה מספקת אודות תפקוד הכביש בעיר מנקודת מבט של אינטראקציה חברתית כשהחשיבה מתמקדת בתנועת רכבים ועומסי תנועה בלבד. לא נעשית חשיבה מספקת גם בבחירת מיקום שטחי הציבור בעיר, גודלם, סוגיהם בצורה שהשטח שייבחר יהיה בעל התרומה החברתית והאנושית הגדולה לתושבים ולאושר שלהם.

מחמת חשיבה מספרית כזו שמתמקדת בשרטוט ובצבעים שעל הנייר, ולא במציאות וביום שאחרי התכנון, אין לתהות על כך שערים ושכונות רבות בישראל שנראו יפות ומשגשגות על הנייר הפכו במציאות לחלשות, מוזנחות עניות ומפגרות. הרבה מן הערים בישראל מלאות בבניינים גבוהים ויפים לכאורה אך הן לא מקרינות אושר ושלווה לתושביהן ולמבקרים. הן מעין מקבץ של שכונות מנותקות שאין ביניהן דבק חברתי ואנושי. הן מקומות לינה ושינה ולא מקום לחיים.

שיעור רב מהערים הערביות הפכו לצפופות, עניות ולא בטוחות

היישובים הערביים הם דוגמה נוספת לתופעה זו. למרבית היישובים הערביים אין מערכות תקינות של דרכים ותשתיות, פארקים ומרחבים ציבוריים שיאפשרו לתושבים לתקשר ולחוות חיים חברתיים. הפשיעה היא ששולטת בחיי היום יום של היישובים הערביים, ותחושת ביטחון לא קיימת ברחובות. רבים מהאזרחים הערביים לא מרגישים שייכות לערים שלהם, והן הפכו לכל היותר למקום שינה. לתכנון הלקוי היה חלק בכך. שכן מחמת היעדר תכנון מתארי משך שנים רבות, שיעור רב מהערים הערביות הפכו לצפופות, עמוסות, עניות, לא בטוחות וללא איכות חיים.

גם כשהחלה המדינה לקדם בשנים האחרונות תוכניות מתאר חדשות ליישובים הערביים, זה היה לדעתי בבחינת מאוחר מדי ומעט מדי. זאת מפני שגם התוכניות החדשות טיפלו בשטחים שהוצעו להרחבת היישובים ולא ביישובים עצמם, בבחינת מה שקיים קיים גם אם הוא גרוע וחולה. התוכניות החדשות התעסקו רק בשטחים החדשים שמוצעים להרחבת היישובים. לא רק זאת, גם התכנון לשטחים המורחבים הוא תכנון מספרי פורמלי ולא ערכי. חומרי תוכניות המתאר ביישובים הערביים מלמדים כי חשיבה לתכנון חברתי, לתכנון שיהפוך את היישובים הערביים למאושרים, לא קיימת. מה שקיים הוא יעדים מספריים בלבד. בשל כך איני צופה גם שהתכנון החדש המוצע ליישובים הערביים ירפא אותם, יחזק אותם או ישפר את מעמדם.

אחד מהוגי עולם התכנון הידועים, רוברט פארק, אמר לפני כ-100 שנים שעיר היא יותר מאשר כבישים, מבנים, עמודי חשמל, רכבים ובתי קפה או מרחב גיאוגרפי גרידא. עיר היא תופעה אנושית ומרקם של מנהגים, מסורות ותרבויות. העיר נוצרת מהאינטראקציה בין הפרטים שגרים בה. התכנון בישראל אינו מפנים דברים חשובים אלה. הוא עדיין מתייחס לעיר כמרחב פיזי-גיאוגרפי ולא כמרחב חברתי עשיר. הוא עוסק בהקמת הבניין ולא בהקמת האדם. הגיעה העת לשנות תפיסה ולתכנן לאדם מאושר בשר ודם, ולא רק לבניין אבן חסר חושים. מינהל התכנון נדרש לטפל בכך. הוא נדרש להכשיר את המתכננים לא לחשוב רק מהמשקפיים של סרגל ומדידות ומספרים, אלא גם מהמשקפיים של חושי אדם, חברה וחיים. די להקמת שכונות יפות על הנייר. כן לשכונות יפות ומאושרות במציאות.

הכותב הוא ד"ר במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ועורך דין שותף במשרד מ. פירון ושות'