"משחק הדיונון" הרג את "הנבל הקלאסי". מי יתפוס את מקומו?

מוצרי צריכה מגיבים במהירות לתרבות ולסביבה שבה הם מתקיימים. לא לחינם התחולל ויכוח ער סביב בובת הברבי, שהכריח את מאטל להטמיע שינויים בבובה הקלאסית. לאייקון בלונדיני נוספו לאורך השנים בובות ששיקפו מראה ואישיות מגוונים יותר, ובהן ברבי כהת עור, אסייתית ובעלת קימורים. השנה הצטרפו אליהן 6 בובות מעולם המדעים והטכנולוגיה, ובהן פרופ' שרה גילברט, מממציאי החיסון לקורונה.

מי שהיטיב לתאר את הקשר בין תעשיה לתרבות הוא אנדי וורהול. מוצרים יומיומיים כמו בקבוקי קוקה קולה לצד סלבס הפכו ליצירות אמנות בשווי מיליוני דולרים. טכניקה של הכפלות ושכפולים, שמסמלת את פס הייצור התעשייתי, היא מסימני ההיכר שלו.

וורהול אינו היחיד שחקר את הקשר בין תרבות פופולרית לעיצוב תודעה. כבר מזמן מובן מאליו שסרטים וסדרות משקפים ערכים ומהנדסים תפיסות. ברוח התקופה, חברת DC החליטה השנה להוציא מהארון את רובין, עוזרו של סופרמן.

דוגמה נוספת היא "משחק הדיונון" שהפכה ללהיט עולמי, והיא הסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס בימים אלה. דרמת האימה הקוריאנית מובילה את רשימות הצפייה ב־90 מדינות. המסר התרבותי שלה חדשני ומרתק: הנבל מת, נשארה רק האנושות. כמו כל דבר ב"משחק הדיונון", גם המסר הזה עובר בחדות אלימה.

עלייתו של הרשע

כדי להבין עד כמה רצח הנבל ב"משחק הדיונון" הוא מעשה דרמטי, צריך לדבר קודם על הימים שבהם הנבל חי ובעט. בסרטים וסדרות שהפכו לקלאסיקות תמיד היה שמור לנבל מקום נכבד. למעשה, לא היה גיבור ללא נבל. מיהו הטוב ללא הרע והמכוער, ומיהו פופאי ללא בלוטו.

הדגש בסרטים ובסדרות הטלוויזיה היה על זהות שנוצרת כנגד "האחר", שהוא נציג הרוע עלי אדמות. קונגלומרט הקומיקס DC יצר בשנות ה-60 את ליגת הצדק - קבוצת גיבורי על כמו סופרמן, באטמן, וונדרוומן ופלאש, שמגנים על כדור הארץ ותושביו מפני שליט מרושע כלשהו. הסיפור הבסיסי היה פשוט, וחזר על עצמו: הגיבור נלחם ברשע וניצח.

כן, בדרך-כלל שניהם היו גברים, אם כי הטיפיקציה של הנבל הייתה גמישה יותר. הוא גם היה יכול להיות דמות חייזרית כלשהי, אך עדיין כזו שצוירה כגבר. הדבר החשוב ביותר הוא שהרוע לבש דמות ספציפית: היה אינדיבידואל אנושי או סמי-אנושי שניתן לו שם משלו, והוטל עליו למלא תפקיד של שטן.

התמה התרבותית הזו, של גיבור מול שטן, הייתה רלוונטית לכל הגילאים. גיבורי העל של הקומיקס שעברו למסך הגדול והקטן, סיפורי הנסיכות של דיסני, מערבוני הספגטי, מותחנים וסרטי האימה - בכולם הופיעה דמותו של הנבל. לנבל היה שמור תפקיד קריטי בעלילה: דרכו ניתן היה להסביר מה נורמטיבי ומה לא.

בעולם הישן, שבו היה פשוט וברור יחסית מה נכון ומה לא, הנבל היה מעין אלטר אגו בלתי רצוי. אין פלא שהוא שגשג בעידן שבו חלוקת העבודה המגדרית הייתה מובחנת יחסית, הומוסקסואליות טואטאה מתחת לשטיח, והעולם התחלק בין מעצמות.

חשוב לדייק: התרבות הפופולרית לא הייתה עיוורת לעוולות שמתרחשות בעולם, וכן העבירה ביקורת חברתית. אבל השימוש בנבל ספציפי היה טכניקה סיפורית רבת עוצמה כדי להעביר מסר של טוב ורע.

הסיפור של באטמן ממחיש זאת היטב: ברוס ויין גדל בגות'אם סיטי המושחתת, והיה עד לרצח הוריו. אולם כשויין הופך לבאטמן, הוא אינו הופך למתקן חברתי. הוא עדיין רודף אחר אינדיבידואל מרושע עם שם וצורה, כמו הג'וקר. האפלוליות של גות'אם סיטי משמשת כרקע לעלילה, אולם מושא המאבק אינו הרוח האפלה של העיר, אלא רשעים שלובשים דמות מוחשית.

האמירה מאחורי דמותו של הנבל היא אופטימית: כשהגיבור יציל את העולם מכוחות הרשע, תגיע הגאולה. במילים אחרות, יש תקווה. כל מה שצריך לעשות הוא להרוג את הנבל. המסר הפשטני הזה שונה מאוד ממה שאומרת לנו "משחק הדיונון".

מי באמת אשם

"משחק הדיונון" מפנה אצבע מאשימה כלפי ישות ערטילאית, כמו החברה או הטבע האנושי. האמירה הערכית בסדרה היא ברורה: המציאות מורכבת והרשע נמצא בתוכנו, כפרטים וכחברה. הפערים הקיצוניים בין עשירים לעניים בקוריאה, קצירת איברים כדרך לתשלום חובות, קהות החושים לסבלו של האחר - אלו הם האשמים האמיתיים.

 משחק הדיונון / צילום: Associated Press, Youngkyu Park/Netflix

העובדה שהמשתתפים מתים בעקבות הפסד במשחקי ילדות תמימים מוסיפה עוד רובד של ציניות ומקאבריות למציאות נוראית מעין כמוה. בפרק האחרון, סונג ג'י-הון מגלה כי המשחק ממשיך להתקיים גם לאחר מותו של או-איי נאם. בניגוד לסיפור הנבל הקלאסי, ב"משחק הדיונון" אין נבל מסוים שהכחדתו תוביל לגאולה. או-איי נאם אומנם מת, אך יש עשירים משועממים נוספים שצריך להמשיך לענג אותם.

אולם בלי תקווה אי-אפשר. ב"משחק הדיונון" אומרים שביטויים של אמפתיה, סולידריות וטוב לב מתקיימים, והם מקור הגאולה. אבל התקווה הרבה יותר קטנה ומהוססת מול עוצמתו המתמשכת של הרוע.

כשיוצר הסדרה ניסה למכור אותה לפני עשור, הוא נדחה בטענה כי היא אלימה מדי. עשור מאוחר יותר, הסדרה מצאה לעצמה בית חם בנטפליקס. מה שנאסר לשיווק לפני עשור, הפך עכשיו לסחורה חמה. זה לא מקרי - הגלובליזציה גרמה לאנושות להבין עד כמה הבעיות בעולם עמוקות ומשותפות. הקורונה המחישה זאת בצורה מושלמת. התרבות הפופולרית של היום אינה מאמינה בגיבורים ונבלים. הרשע הוא בתוכנו ומסביבנו. לכן, גם בובת ברבי בלונדינית היא עילה לגיטימית לדיון ציבורי בחברה מסחרית.

הכותבת היא הבעלים של חברת round angle לפיצוח תובנות עסקיות וסטוריטלינג. עבדה עם חברות מובילות וזכתה בפרסים בארץ ובעולם