קולין פאוול, שריד אחרון לשבט הולך ונכחד: השבט המתון

נסיבות מותו של גנרל קולין פאוול הסיחו את דעתנו מן הלקחים של חייו. הוא מת בשבוע שעבר בגיל 84 מסיבוכי הקורונה, אף כי חוסן פעמיים. פאוול היה הרמטכ"ל השחור הראשון, היועץ השחור הראשון לביטחון לאומי, מזכיר המדינה השחור הראשון. אילו היה מחונן בעורמה פוליטית, והיה מצטרף ב-1994 אל המפלגה הדמוקרטית, לא הרפובליקאית, אפשר שהיה נעשה הנשיא השחור הראשון.

הוא היה פחות או יותר המוהיקן הרפובליקאי האחרון. הוא היה שייך לשבט, שהמלחמות הפוליטיות של דורנו התישו ודיללו את שורותיו: השבט המתון. המפלגה הרפובליקאית כה מזוהה עכשיו עם דמגוגיה פופוליסטית, שונאת-זרים וגזענית, עד שקשה להאמין כי היא יצאה מחלציו של לינקולן, וגדלה על ברכי טדי רוזוולט; או הניבה נשיאים אלטרואיסטיים כמו הרברט הובר (שבהיותו אזרח פרטי הציל מיליונים באירופה מרעב, כולל המוני יהודים, בסוף מלחמת העולם הראשונה), ומחוננים בזהירות גלובלית כמו אייזנהאור.

זה האחרון, המצביא המהולל של מלחמת העולם השנייה, היה מקור השראתו של פאוול. שניהם, בהפרש של דור אחד, היו שייכים לאסכולה הקלאסית של מפלגה, שנטתה לייצג פסיפס מגוון של אמריקאים. ביניהם, המתונים נטו לתת את הטון (לא תמיד).

סבלנות, אמרו האנגלים

מה קרה? מדוע ערכה של מתינות פחת כל כך בבורסה הפוליטית והאלקטורלית? הוא פחת לא בארה"ב בלבד, אלא כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות.

התקדמות הדרגתית הייתה לחם חוקה של הדמוקרטיה הבריטית, שממנה שאלנו הרבה תבניות חוקתיות ופוליטיות. נדרשו לה כמעט מאה שנה כדי להעניק זכות בחירה כללית. היא עשתה כן בצעדים מדודים, שעשרות שנים נמתחו ביניהם. ב-1831 ציבור הבוחרים כלל 11% מן הגברים. רק ב-1929 הורחבה זכות הבחירה לכול.

קשה לחשוב על מצעד אטי יותר, זהיר יותר, מחושב יותר אל מה שכולנו חושבים כיום למובן מאליו. האיטיות הייתה מסוכנת. אירופה הייתה זרועה אז במהפכנים, שרצו קיצורי-דרך. אבל הגיונה של השיטה הבריטית היה הפוך, זכר לטראומות של המהפכה הצרפתית, שניסתה לתקן את העולם בן לילה ונמצאה מדרדרת אותו אל מדינת משטרה, אל דיקטטורה צבאית ואל מלחמת עולם (לפני שהתחלנו לספור מלחמות עולם). בשיא השתוללותה של הדיקטטורה הצרפתית, ב-1794-1793, "מתינות" הייתה ראיה לבגידה במהפכה.

וולטר באג׳ט (Bagehot), בנקאי ומסאי מבריק של אמצע המאה ה-19, מתואר כפרשן המוסמך ביותר של "החוקה האנגלית", שכמובן לא נכתבה מעולם, אלא הייתה תוצאה של התפתחות הדרגתית, מתחילת המאה ה-13 ואילך. הוא מצוטט עד היום בדחילו ורחימו. הוא נחשב לאב המייסד של "המרכז" הפוליטי. הוא הטיף לשימוש זהיר וגלוי בכוח פוליטי. הוא ידע שזהירות מועדת לפורענות, כאשר ייכמרו עליה "רחמיו העדינים" של ההמון. הוא הבחין בפופוליזם הממשמש ובא.

המרכז נפל שדוד, כאשר זכות הבחירה הורחבה. הליברליזם של אמצע המאה ה-19 פינה מקום ללאומנות, ולימים לתנועות טוטליטריות; אבל גם לאופציות רדיקליות דמוקרטיות.

"קיצוניות ברדיפת החירות"

התבשיל האמריקאי הוקדח באופן אחר. הוא מלכתחילה היה עתיר סתירות, מפני שנושאי הדגל של מתינות ושל זכויות אדם לא ראו צורך מיוחד להחיל את חוכמתם הציבורית על מטעי הכותנה שלהם, ששקקו עבדים שחורים. אבל הם עיצבו תבניות התנהגות וציפיות חוקתיות, שאיפשרו את המאורעות המכוננים העתידים לבוא, משחרור העבדים ועד שיווי מלא של זכויות האזרח.

אקט השיווי התרחש ב-1964. זו הייתה שנה סמלית מאוד. היא הניבה ניצחון אלקטורלי עצום ממדים של המפלגה הדמוקרטית, שיזמה את השיווי. אבל בו בזמן, המפלגה איבדה את מדינות הדרום, שהתנגדו לשיווי. הן נעשו קרש הקפיצה של מהפכת-נגד, זו שהביאה את הימין השמרני אל הבכורה.

בשנה ההיא, המועמד הרפובליקאי לנשיאות, בארי גולדווטר, הפסיד ב-43 מ-50 המדינות. אבל עצם מועמדותו שינתה את מהלך ההיסטוריה. הוא היה ראשון הרדיקלים של הימין שהתקרב לנשיאות. הוא השמיע אז את ההכרזה, שחישמלה דור שלם של צעירים ימניים שוחרי שינוי, "קיצוניות ברדיפת החירות אינה חטא, ומתינות ברדיפת הצדק אינה מעלה". זו הייתה טיוטה לגט הכריתות, שהמפלגה הרפובליקאית עמדה להעניק למתינות.

גם השמאל הדמוקרטי ניסה להבאיש את ריחה של המתינות ("אין שום דבר באמצע הדרך חוץ מפסי הפרדה צהובים וחפרפרות מתות" היה שמו של ספר מפורסם בסוף שנות ה-90). אבל לדמוקרטים לא היו רונלד רייגן ולהבדיל דונלד טראמפ. בהעדר הצלחות רדיקליות הם נטו לחפש מועמדים לנשיאות שהתקשטו בנוצות של מתינות, כמו ביל קלינטון וג׳ו ביידן. גם ברק אובמה, על אף הרושם ההפוך, היה בעל אינסטינקטים מתונים ופרגמטיים.

קולין פאוול גילה להוותו, שבמפלגתו אין ביקוש לבשורות מתונות. המפלגה הרפובליקאית של אייזנהאור חלפה מן העולם. זו המלווה את פאוול למנוחתו האחרונה השליכה את עצמה לזרועות טראמפ במידה כזאת, שהיא עסוקה עכשיו ממש בחיסול פוליטי מלא של קומץ קטנטן של מתונים. טראמפ עצמו, בהפגנה של חוסר חן, התלונן על ההספדים היפים שהעיתונות העניקה לפאוול, אף כי הוא היה "רפובליקן בשם בלבד".

הייתכן שמתינות חדלה להציע פתרונות אפקטיביים? שהיא נעשתה מפלטם של אלה המשתמטים מטיפול שורש בבעיות קיומיות?

אנחנו עומדים סביב השנה המאה להולדת שתי המגמות הטוטליטריות הרצחניות ביותר של המאה ה-20, הקומוניזם הסובייטי והפשיזם האיטלקי. כמובן, לא כל רדיקליּוּת צריכה להיות טוטליטרית. ראינו רפורמות נועזות במרוצת השנים שלא הרסו את הדמוקרטיה. אבל הפיתוי הטוטליטרי אינו מניח לנו.