מנהיגים צריכים להימדד על מידות ולא רק על עמדות

אחד מהלקחים החשובים ביותר מתקופת כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארצות-הברית, הוא שלא ניתן להפריד בין עמדות למידות. בתרבות הפוליטית והעסקית בה אנו חיים, אנחנו מקדשים שורות תחתונות, תוצאות. לכאורה הדרך לא חשובה, או לפחות נסלחת - העיקר התוצאה; אבל לאורך זמן ברור כי מנהיג פוליטי או עסקי לא יכול להימדד רק על עמדותיו, ואפילו לא רק על מעשיו.

אם בסופו של יום מתפקד אותו מנהיג באופן מזיק ורעיל, מייצר דיסאינפורמציה, מבריח אנשי מקצוע, מייצר עימותים בלתי פוסקים ומבסס החלטות על חשיבה שטחית ולא איכותית, הרי שגם אם עמדותיו הבסיסיות נכונות בעיניי - הוא לא יכול לקבל את אמוני כמנהיג. המקרה של טראמפ והיחס של ישראלים רבים אליו היה מאוד ברור בהקשר הזה: עמדות טובות ביחס לישראל - אך אישיות רעילה ומזיקה.

בימים אלה אנו מקבלים תצוגת תכלית של הדילמה הזו בהתנהלות הכנסת. מצד אחד אנו רואים פוליטיקאים המייצגים עמדות ומחנות עימם אנו מזדהים, ומצד שני אנו נתקלים באמירות ובהתנהלות שמעוררות בנו מבוכה ואף בושה.

כמו בקבוצות כדורגל, ועוד יותר בדוגמה מאירועי הימים האחרונים סביב בית"ר ירושלים והמאבק על דמותה בין ההנהלה והאוהדים לבין אנשי "לה-פמיליה" - אהדה למחנה הוא שיקול אחד, וגבולות הגזרה של התנהגות שאיננה עוברת את הרף המינימלי לו אני מצפה הוא שיקול נוסף. איך אני כאוהד, או כמצביע, יכול לאזן בין ההזדהות עם המחנה והקבוצה, לבין הציפיה שלי לקבל מנהיגות, או נבחרת, המייצרות סביבן טוב ולא עסוקות בהפצת רעל?

יותר מכך, גם היחס לעובדות כבר לא קשור רק למקצועיות וליושרה של המדווח (מידות), אלא בעיקר לפוזיציה ממנה הוא מדווח (עמדות). סקר שהוזמן על-ידי מגזין ה"אקונומיסט" בספטמברהראה כי 16% מסך כל האמריקאים לא מוכנים להתחסן כלל, ואילו בקרב מצביעי טראמפ הנתון עומד על 31%. ברקע נתונים אלו, ארה"ב מפגרת בשיעור המתחסנים ביחס למדינות המפותחות.

ההתרחקות מחשיבות המידות לצד המחנאות ההולכת וגוברת המעצבת את הדרך בה אנו מפרשים את העובדות הבסיסיות ביותר, מהווה עוד גורם מרכזי המחליש את היכולת של המערכות הדמוקרטיות להתמודד אתגרי המאה ה-21. כדי להתמודד עם תופעות אלה ועם ירידת האמון ביכולת של המנגנונים הדמוקרטים להתמודד עם האתגרים המקומיים והבינלאומיים, נחוצים תיקונים במערכת ההפעלה.

זה מתחיל מהשיח הציבורי. שם האחריות רובצת לפתחם של עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים גם יחד. אם אנחנו מוכנים לקבל סביבה בה שקר, דיסאינפורמציה ובריונות הם לגיטימיים, כל עוד הדובר מייצג את עמדתי - הרי שהשורה התחתונה תהיה תהליך דרוויניסטי שבו השקרנים והאלימים ילכו ויתפסו את מרכז הבמה, והשקר וההטיה יהפכו לרוב המידע שנצרוך.

הנושא גם נבדק מחקרית, ונמצא כי שקרים מופצים מהר יותר מהאמת. גם התלהמות בתקשורת באופן טבעי זוכה ליותר עניין מדיון ענייני ומנומס. האם זה אומר שאנחנו רוצים לצרוך בעיקר שקרים שיועברו על-ידי התלהמות בתקשורת?

גם בהתנהלות הפוליטית עצמה אפשר לראות את התופעה. כמי שישב אלפי שעות עבודה בוועדות הכנסת, אני יכול להעיד כי למעלה מ-80% מהנושאים הנידונים אינם בליבה של מחלוקת אידאולוגית המשסעת ימין ושמאל, שמרנים וליברלים או דת ומדינה. סוגיות של רישוי עסקים, תחרות בבנקים, שכירות ארוכת-טווח או כלי סיוע לנשים חד-הוריות דורשות חברי כנסת אכפתיים, מסורים, בקיאים בפרטים ובעיקר פרגמטיים. אם אני רואה חבר כנסת שכל דיון שהוא נמצא בו בוועדה הופך לקרב צעקות, להתלהמות ולריב, אני יודע שהוא איננו משרת את הציבור. הוא כמו אותו פוסט מסית בפייסבוק, משרת רק את תעשיית החשיפה והלייק.

אמר לי פעם אדם כי בבואו לבחון מנהיגים, הוא שואל את עצמו האם הייתי רוצה שאותו מנהיג יהיה המורה של הילדים שלי. אני מציע שנשאל את אותה שאלה כשאנחנו מסתכלים על הפוליטיקאים להם אנחנו מצביעים.

בסקרים ובקבוצות מיקוד בהם השתתפתי, נוכחתי בתופעה לפיה ערכים כגון צניעות, יושרה ואומץ נתפסים על-ידי הציבור כחשובים למנהיג, אבל בסופו של דבר אינם מתורגמים להצבעה. מדוע? כיוון שכאשר השיח הציבורי הולך ונהיה רעיל ואלים, נוצרת אצל האזרח התחושה כי ממילא כולם שקרנים, כולם אלימים וכולם מושחתים, ולכן עדיף לפחות לבחור בחזק מכולם כדי שידאג לאינטרסים שלי. במערכת הקיימת זה כנראה הדבר ההגיוני לעשות, אבל הבעיה היא שבאופן הזה אנחנו מייצרים במו-ידינו את המרוץ לתחתית. אם כל העיתונאים שקרנים, אז לפחות שיהיה אחד שמשקר בכיוון שאני מאמין בו. ואם כל הפוליטיקאים מושחתים, אז שזה שדואג לי ינצח. איך עוצרים את ההידרדרות?

אם לנו כציבור התנהגותו ומידותיו של המנהיג יהיו חשובים לא פחות מעמדותיו, הרי שעשינו צעד גדול מאוד לתיקון המערכת. אולי אני מסכים עם עמדותיך, אבל אם אתה בעיקר מסית, צועק ומאשים בתקשורת או בכנסת. אם אתה מתלהם ומשמיץ, משפיל ומבזה, משקר ומסלף, הרי שגם אם אני מאמין בעמדותיך ושייך למחנה שלך - לא אצביע עבורך, לא אאזין לתוכנית שלך ולא אקרא את המאמר שלך.

זה אולי מרחיק לכת, אבל אני משוכנע שאם נצפה מהמנהיגים שמובילים אותנו שיהיו כאלה שנקבל בשמחה כמורים לילדים שלנו, הרי שבסופו של יום נמצא את עצמנו בסביבה פוליטית וציבורית טובה יותר שתתורגם גם לתוצאות ומעשים, ולא רק לדרך אליהם.

הכותב הוא חבר כנסת לשעבר וכיום יועץ אסטרטגי ויזם בתחום הטכנולוגיה לגיל השלישי. ספרו החדש, "עדכון גרסה - כללים חדשים לדמוקרטיה", יצא לאור השבוע (ידיעות ספרים)