המשוואה שלא נשברה ושעון הפחמן המתקתק

לפני שבועיים, כך לפי הדיווחים, הבית הלבן פנה ליצרניות האנרגיה האמריקאיות. על הפרק לא עמדו צמצום דרסטי בהפקת דלקים מזהמים, או השקעות גדולות יותר באנרגיה ירוקה, אלא להפך. הממשל רוצה להוריד את מחירי הבנזין שהאמריקאים משלמים בתחנות הדלק. אלה כבר הגיעו לשיא של שבע שנים, על רקע התאוששות כלכלית חזקה, ובעיות בשרשרת האספקה העולמית. הצרכנים האמריקאים, מיותר לציין, לא מרוצים.

● רוח חמה או רוחות של שינוי: האם מגלזגו תצא בשורת אקלים חדשה
● בנט רוצה שישראל תהיה עמוד האש הטכנולוגי במאבק העולמי במשבר האקלים
● "בזבזנו 30 שנה, צריך להתחיל להטיל מכסים על מוצרים ממדינות מזהמות" | ראיון

זה לא רק היצרניות האמריקאיות. הממשל פנה גם לחברות קרטל הנפט אופ"ק כדי לשכנע אותן להגביר את התפוקה וכך להוריד מחירים. לפי הבית הלבן, הנושא גם עלה בפגישה שקיים החודש היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן, עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן.

האמריקאים לא אוהבים לשלם הרבה בתחנת הדלק, האינפלציה מככבת בכותרות בארה"ב, ולאור העובדה שבחירות האמצע לקונגרס ב־2022 כבר נראות באופק, אין פלא שהממשל נרתם לפעולה. למעט שאלה אחת: איך כל זה מתיישב עם ההצהרה של הנשיא ביידן ש'משבר האקלים הוא האתגר הקיומי של זמננו'?

השאלה הזאת רלוונטית גם לסין. הנשיא שי ג'ינפינג עלה לכותרות בחודש שעבר, כשהצהיר באסיפת האו"ם שסין לא תממן יותר פרויקטי אנרגיה מבוססי פחם מחוץ לגבולותיה. זו היה ציון דרך, שהבהיר שלפחם אין עתיד. אלא שהחודש, על רקע מחסור גובר באנרגיה בסין, כולל הפסקות חשמל, הממשל הסיני הורה לכל מכרות הפחם לפעול בקיבולת מלאה כולל בחגים, אישר הקמת מכרות חדשים, והורה לחלק מהיצרנים להוריד מחירים.

הקונפליקט נחשף

גם בוושינגטון וגם בבייג'ינג, ההצהרות האלה חושפות קונפליקט בין המחויבות להפחתת פליטות פחמן, מצד אחד, לבין הרצון לשמור על כלכלה צומחת ואזרחים מרוצים. שי ג'ינפינג לא נתון לאותם לחצים פוליטיים כמו ביידן, אבל גם הוא לא יכול להרשות לעצמו שיבושים באנרגיה ופגיעה חמורה מדי בכלכלה. כי גם אם העתיד אמור להיות בשאיפה נטול פליטות נטו, הרי שנכון לעכשיו, במישור המיידי, החזרה לצמיחה כלכלית והיציאה מהמשבר משמעותם עוד צריכת דלקים מזהמים. למרות ההצהרות וההתקדמות שכן נעשתה, המשוואה הזאת פשוט עדיין לא נשברה.

באוגוסט השנה, ההיסטוריון הכלכלי, אדם טוז, הגדיר במאמר נוקב את ארה"ב כ"מכורה לדלקים מאובנים", שלא ניתן לסמוך עליה - בין אם הנשיא דמוקרטי או רפובליקאי. לשיטתו, הממשל קובר ככה את האג'נדה הירוקה שלו.

הוא לא היה לבד. ניסיונות הממשל להביא להגברת הפקת הנפט הביאו לגל של ביקורות מכיוון פעילי האקלים, שטענו שהדברים לא מתיישבים: אי אפשר להתיימר להוביל את ההתמודדות עם משבר האקלים ובמקביל לקרוא לעוד הפקת נפט.

לפי טוז, למשל, הממשל יכול היה לחפש דרכים אחרות להקל על הצרכנים, ולא באמצעות הורדת מחירי הנפט. נניח, באמצעות תמריצים להחלפת מכוניות בזבזניות.

קיצוצים באג'נדה

הבית הלבן, מצידו, דחה את הביקורות וטען שאפשר גם וגם: "אנחנו יכולים לעמוד במטרות האקלים שלנו, ובמקביל לוודא שהמעבר לאנרגיה ירוקה לוקח בחשבון את האינטרסים של מעמד הביניים, שחווה את השינוי במחירי האנרגיה".

יותר מזה, כפי שהסביר אז ל'פוליטיקו' אחד מיועציו לשעבר של אובמה, ג'ייסון בורדוף, לממשל ביידן יש את "אג'נדת האקלים החזקה ביותר מכל ממשל בתולדות ארה"ב". זה כנראה נכון, גם אם בשבוע האחרון האג'נדה הזאת עוברת קיצוצים דרמטיים במסגרת שיחות התקציב בוושינגטון. זה בוודאי נכון בהשוואה לממשל טראמפ, שעזב את הסכם פאריס, וכנראה גם בהשוואה לממשל הרפובליקאי שיגיע אם הדמוקרטים יפסידו בבחירות.

הכול נכון, אלא שבינתיים שעון הפחמן מתקתק, ו'תקציב הפחמן' שעומד לרשות האנושות אוזל. לפי החישובים של מכון 'מרקטור' בברלין, נותרו לנו כשבע שנים ושמונה חודשים בקצב הפליטות הנוכחי על מנת להימנע מהתחממות של 1.5 מעלות. זה כבר לא עוד הרבה זמן.