הפרסומות והמציאות: למה האינטרנט שלנו לא מתקרב למהירות המובטחת?

התקלה האחרונה בשירות האינטרנט של פרטנר, שהורגשה השבוע, עוררה דיון בשאלה האם יש הבדל בגלישה על גבי סיבים לבין גלישה על גבי כבלים או רשת הנחושת של בזק. יש מי שטוענים שהם לא מבחינים בשינוי בחוויית הגלישה והביעו אכזבה מהשדרוג לסיב.

האמת היא שאכן עבור הגולש הממוצע לא בטוח שיהיה הבדל דרמטי במעבר מנחושת לסיב. מי שמצפה לחוש בשינוי משמעותי כשהוא גולש לאתר חדשות כלשהו יתאכזב. אם בשביל זה הוא או היא שדרג ועבר לסיב, אולי החברות צריכות להסביר את מהות השינוי בצורה טובה יותר.

הרחבת רוחב הפס והמעבר לסיב הם לא רק עניין של חווית הגלישה כשעוברים בין אתרים, אלא עניין הרבה יותר רחב שנוגע ליכולת של הרשת לספק שירות ליותר ויותר התקנים בו זמנית. אם נפשט את זה ליומיום, אם משפחה רוצה אינטרנט באיכות 4K בשלוש טלוויזיות בו זמנית, בשידור חי, ובמקביל להיות מחוברים כולם לסמארטפונים ולהעלות תמונות לסטורי, מוטב שיהיה סיב בבית ולא להסתפק בקצב של 50 מגה על רשת הנחושת או הכבלים.

ובכל זאת, לאחר ההתקנה של הסיב, בדרך כלל הדבר הראשון שהלקוח עושה הוא לקחת את מכשיר הסלולר ולהריץ בדיקת מהירות. ואז מגיעה האכזבה והשאלה האוטומטית לטכנאי, אבל איך אתם מבטיחים 1 גיגה ובפועל מתקבלת מהירות של 200-300 מגה?

אלו נאלצים להתחיל להסביר מדוע יש הבדל ניכר בין גלישה ברשת אלחוטית לבין גלישה בחיבור קווי, וכשזה לא מספיק הם פותחים את הלפטופ שלהם או של הלקוח ומנסים להסביר לו על ההבדלים במהירויות הגלישה. צווארי הבקבוק במהירות הגלישה הם כה רבים שקשה יהיה להסביר על כל מרכיב ברשת בנפרד. אבל ישנם כמה גורמים שמשפיעים על מהירות הגלישה ששינוי בהם יעשה הבדל.

פיצול ספק ותשתית

ראשית נתחיל עם מודל הגלישה הקיים בארץ ושלמזלנו עומד להיעלם, הגלישה המפוצלת בין ספק לתשתית. בדרך כלל, עיקר התקלות בגלישה הן אצל ספקיות האינטרנט (ISP) ולא אצל חברות התשתית. הפיצול מטיל את האחריות לקישוריות לאינטרנט על חברת ISP שכל מה שהיא עושה הוא לשמש כמגשרת בין רשת בזק או הוט לחיבור בינלאומי כלשהו. כשספק אינטרנט רוכש תעבורה בהיקף מוגבל כדי לחסוך בהוצאות, כך נראית גם הגלישה אצל הלקוחות שלו בשעות העומס. כל אירוע ספורט בינלאומי למשל או אירוע חדשותי רציני מעבר לים, מחייב את הספקיות לפתוח עוד קווי תמסורת (שעלותם גבוהה) לחברות התשתית. וכשעסוקים כל רבעון בניסיון לגרוף עוד מיליון שקל רווח בעיקר כדי לא להציג הפסד, לא אחת גם מוותרים על פתיחה של קו כזה. התוצאה היא שהיתירות ברשת אצל הספקיות הרבה פעמים לא מספיקה. ראינו את זה בזמן הקורונה כאשר חלק מהספקיות פשוט קרסו תחת העומס.

  

הרשת הביתית

בעיה אחרת קשורה לתקנים ב-WiFi. מי שיש לו נתב (ראוטר) מדורות קודמים לא יכול לצפות לביצועים טובים כשמדובר בסיבים. בקיצור תחליפו נתב לתקן AC. הוא ישפר את הביצועים אבל אסור לשכוח שחיבור אלחוטי לעולם לא יהיה דומה לחיבור נייח. בדרך כלל אפשר לצפות לסדר גודל של כרבע עד שליש במהירות בחיבור על WiFi לעומת המהירות בחיבור הנייח. כל מהירות גבוהה מזה היא בונוס וכדאי לקחת את זה בחשבון ולא להתאכזב. דקה לפני הסיב המהירות הייתה עשירית מכך.

בנוסף, לא חשוב באיזה רשת אתם גולשים, אם המחשב שלכם ישן מדי, או הרשת הביתית מקרטעת, המעבר לסיב יסייע בשיפור החוויה אבל באופן מוגבל. ברשתות הישנות בדרך כלל מהירות הגלישה הושפעה מאד ממספר המשתמשים וצוואר הבקבוק היסטורית היה הבית. המעבר לסיב משחרר את הפקק והיכולת של הרבה התקנים לפעול במקביל השתפרה מאד.

זה הכל ההעלאה

הסיב מאפשר לא רק מהירות גבוהה יותר אלא גם יציבות. רשתות הנחושת נזכיר למי ששכח לא בנויות לאינטרנט, אלא לשיחות טלפון. השדרוגים של הטכנולוגיה הפכו את הנחושת למכרה זהב עבור חברות הבזק אבל מיצו את עצמם והמעבר הוא הכרחי.

נקודה מהותית היא מהירות ההעלאה (אפלואוד). בזק ושאר החברות שומרות על יחס של אחד לעשר בין מהירות ההורדה למהירות העלאה. בסיבים זה דרמטי ובפועל היחס הוא אפילו גבוה יותר כי רוב הגולשים בסיב לא מקבלים קצב של 1 גיגה אבל קצב ההעלאה נשמר פחות או יותר על קרוב ל-100 מגה. מי שמעולם לא שולח קבצים כבדים ואת אלבום התמונות מהבר מצווה לכל המשפחה, כנראה לא יבחין בהבדל אבל אלו שכן מרגישים בבירור.

אז מי שגולש להנאתו בפייסבוק אולי לא מרגיש שינוי דרמטי בחווייה אבל שאר בני המשפחה יכולים במקביל להעלות קבצים ולעשות לייב סטרימינג ואף אחד לא מרגיש שהגלישה מקרטעת. שלא נדבר על הורדות סרטים וקבצים גדולים שמשנים את החוויה באופן טוטאלי.

הטלוויזיה תשפר את האינטרנט

עוד נקודה היא האתרים עצמם, שלא תמיד מתמודדים היטב עם העומסים וסובלים מביצועים נמוכים. אתרים גדולים, כמו למשל חברות טלוויזיה, עם תנועה רחבה יושבים בכמה צמתים במקביל. הפריסה נועדה להאיץ את התגובה ולקצר מרחקים ללקוחות ולהבטיח שבמקרה של תקלה באזור מסוים, שאר האזורים ימשיכו לפעול כרגיל.

בהקשר זה חשוב להסביר את הקשר של חברות הסטרימינג לשיפורים ברשת. ככל שיותר חברות טלוויזיה פועלות בישראל ומעבירות שידורים על גבי האינטרנט, כך תלך ותגבר ההשקעה ברשתות. כלומר ככל שהוט ויס ישלימו העברת לקוחות מהרשתות המסורתיות לצפייה דרך האינטרנט, וככל ששחקני סטרימינג קיימים וחדשים ייכנסו לישראל, הטיוב של הרשתות רק יילך ויגבר כדי לשפר את חוויית הצפייה עבור הלקוחות שדורשים זאת.

גופי השידור חוסכים

ישנה גם בעיה, קשורה אך נפרדת, שנובעת מהרצון של גופי שידור לחסוך כסף על חשבון איכות הצפייה. הבעיה מוכרת בעיקר מעולם הספורט, שם סובלים מאוד אלו שמצפים לראות אירועי ספורט באיכות גבוהה. צווארי הבקבוק כאן הם לא רק של ספקיות האינטרנט אלא הרבה תלוי ברוחב הפס שמוקצה לשידור למוקדי חברות הטלוויזיה. הרבה פעמים הבעיה היא אצלם וקשורה לציוד ישן שלא שודרג ולכך שהרחבת ליבת הרשתות כרוכה בהשקעות גבוהות שהן לא מעוניינות לעשות.

בשיחות עם צופי ספורט אדוקים עולה תמונה מעניינת. לעתים הם צופים במשחקי נבחרת ישראל לדוגמה שמשודרים בחו"ל, דרך רשתות פרטיות (VPN) באיכות גבוהה יותר דרך האינטרנט ועם שיהוי הרבה יותר נמוך, מאשר בצפייה דרך ערוצי הספורט אצל אחד המפעילים. מדהים.

זו משימה למשרד התקשורת. כמו שהמאבק להעברת ערוצים 12 ו-13 לשידורים בהפרדה גבוהה (HD) לא היה קורה ללא לחץ ציבורי, כך גם השדרוג הבא לאיכות הצפייה במעבר לרזולוציית 4K לא יתרחש ללא התערבות של משרד התקשורת דרך הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלווין. זו רפורמה שהוכח שהמפעילים וחברות הטלוויזיה לא מעוניינים לבצע. אם זה היה תלוי בהם עד היום הם עוד היו משדרים ב-SD (אבחנה סטנדרטית).