הקרקע ניתנה במתנה והושבחה בשנות הנישואים - למי שייכות הדירות שנבנו עליה?

חוק יחסי ממון קובע כי נכסים שהתקבלו אצל מי מבני הזוג במתנה או בירושה נחשבים לנכסים "חיצוניים" שאינם משותפים לבן הזוג השני, ובמקרה של פירוד אלה יישארו ברשותו של מקבל המתנה או הירושה.

חלק לא מבוטל מבני הזוג הנשואים מנהלים את משק הבית ואת ענייני הרכוש בדרך של שיתוף הדדי ושותפות מעשית. כאשר נכסים חיצוניים מתערבבים עם הקופה המשותפת, עלול הדבר להיחשב כ"כוונת שיתוף ספציפית" אשר תגבור על ההפרדה הרכושית של החוק ותייצר לבן הזוג האחר זכויות באותו הנכס. המקרה הנפוץ הוא דירה שמתקבלת בירושה או במתנה אצל בן זוג. ככל שבן הזוג השני יצליח להוכיח מעורבות רבה יותר באותו הנכס - כך יגברו סיכויו לזכות בהכרה שיפוטית לזכויות בנכס לעת פירוד.

■ עובדות המקרה: פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי בית הדין הרבני בפתח תקווה עסק במקרה של בני זוג אשר היו נשואים שנים רבות וניהלו את כל העניינים הרכושיים באמצעות חשבון בנק יחיד ומשותף.

במהלך השנים קיבלה האישה במתנה מאמה קרקע במיקום יוקרתי, עם זכויות לבניית שלוש יחידות דיור. הקרקע נרשמה על שמה של האישה בלבד, אולם כלל ענייני הנכס המדובר נוהלו על-ידי הצדדים במשותף, לרבות משכנתאות שניטלו ושולמו ביחד, ולרבות הפקדת כל התקבולים ותשלום כל ההוצאות בגין כל מה שקשור בנכס המקרקעין - הכול נוהל באמצעות החשבון המשותף. לחשבון זה הופקדה משכורתו של הבעל שהייתה גבוהה משמעותית משכרה של האישה.

הבעל הוכיח בבית הדין כי הוא היה זה שעסק בצורה אינטנסיבית בכל הטיפול מול חברת הבנייה, הוא גם היה זה שדאג לתפעול השוטף של הנכס, השבחתו וגביית דמי השכירות לאחר הבנייה, והוא גם היה זה שהוביל מכירה של אחת הדירות כדי לכסות את המשכנתה המשותפת שנטלו הצדדים ונרשמה על שם שניהם.

הבעל הוסיף וטען כי האפשרות לאי-שיתופו בדירות שנבנו על הקרקע שניתנה במתנה לאישה איננה הוגנת, משום שהוא זה שהביא לנישואים סכום כספי גבוה מאוד ששימש לרכישת דירת מגורים שנרשמה על שם שני הצדדים בחלקים שווים. אם הוא שיתף את האישה ברכוש "חיצוני", מדוע לא יזכה לשיתוף דומה גם מצדה?

■ ההחלטה: בית הדין בחן את טענות הצדדים בצורה מעמיקה וקבע כי התנהלות הצדדים מלמדת באופן חד-משמעי על כוונת שיתוף. טענת האישה כי מדובר בפירות של נכס חיצוני נדחתה, משום שבבית הדין הוכח כי היו אלה פירות של מאמץ אקטיבי מצד הבעל, ולא פירות שצמחו מאליהם.

בית הדין לא נשאר אדיש לעובדה שהקרקע (ובהמשך - הדירות שנבנו עליה) נרשמו על שם האישה בלבד; עובדה זו מקבלת משקל נמוך מאוד, משום שעל בני זוג נשואים חל חוק יחסי ממון המחיל זכויות באשר לנכסים שנצברים במהלך החיים. הפירות, לשיטת בית הדין, שהם פרטי מאמציו המוכחים של הבעל - הם נכס משותף.

לא כך הדבר באשר לקרקע עצמה שניתנה לאישה במתנה מאמה. מתנה שכזו אינה משותפת - ומשכך נקבע כי באשר אליה לא יחול שיתוף. בעוד שערכה המקורי של הקרקע איננו משותף ונשאר נכס שלא יאוזן בין הצדדים, הרי שהדירות הן בנות איזון ויחולקו בין בני הזוג בחלקים שווים.

■ המשמעות: פסק הדין ממחיש את המארג העדין שבין חוק המקרקעין לבין חוק יחסי ממון. זכויות במקרקעין הנצברות במסגרת חיי נישואים אינן חוסות בהכרח תחת חוק המקרקעין (אשר מעניק זכות אבסולוטית למי שעל שמו הן רשומות במרשם החוקי), אלא שהדבר נבחן בנורמות של חוק יחסי ממון בין בני הזוג. ניתן היה לייתר את המחלוקת, אם בעת העברת הזכויות הייתה האם (המעניקה) דואגת להחתים את הבעל (חתנה) על הסכם ממון או לפחות על הסכם מתנה ברור.

1140845/5

הכותבים שותפים מייסדים במשרד עורכי הדין "הופמן & פרידנברג" המתמחה בענייני משפחה וירושה