רגולציה סביבתית סלקטיבית - לא אפקטיבית

היה זה הכלכלן דיוויד פירס ז"ל מ-UCL שטען "אם אתה רוצה לפעול למען הסביבה, אל תחבק עץ, חבק כלכלן". כמה שנים לאחר מכן, ב-2018, זכה לראשונה כלכלן סביבתי, פרופ' ויליאם נורדהאוז, בפרס נובל לכלכלה, וקיבל חיבוק אמיץ מאחד הקולגות שלו. חייכתי לעצמי וחשבתי: "הנה זה קורה...", הכלכלה הסביבתית מקבלת את החיבוק לו היא ראויה.

כמה שנים לאחר מכן, במסגרת פרויקט מחקר בבר-אילן, ככל שאני מתוודעת לתועלות העצומות שיש לעצים, אני כבר לא בטוחה אם לא עדיף לחבק עץ. תחושה זו מתחזקת ככל שאני נוכחת שהרגולציה הסביבתית, על אף כברת הדרך שעשתה, לא הצליחה לגעת בבעיה העיקרית, וכך, במקום להטיל מס פחמן, מדינות ממשיכות לסבסד דלקים פוסיליים בקנה-מידה מזעזע.

אותה אמירה של דיוויד פירס שיקפה את ההבנה של כלכלנים סביבתיים שהאידאולוגיה שהובילה התנועה הסביבתית, שדגלה באורח חיים פשוט, חיבור לטבע והתנתקות מהפרדיגמה השלטת שקידשה צמיחה כלכלית, תהיה הרסנית. שכן, אותה צמיחה כלכלית, שהחלה מאז המהפכה התעשייתית הראשונה, הביאה עימה המצאות, תגליות וחדשנות, ששיפרו את חיינו לאין ערוך והוציאו את האנושית מעוני וסטגנציה.

בעוד התנועה הסביבתית ראתה בצמיחה הכלכלית אחראית ישירה לנזקים הסביבתיים, לשינויי האקלים, ולדלדול המשמעותי של משאבי הטבע, הכלכלה הסביבתית טענה כי נזקים אלו אינם תוצאה ישירה של הצמיחה אלא הם למעשה ביטוי לשורה של כשלי שוק שלא נלקחו בחשבון ולא הופנמו. כשל שוק הוא תופעה כלכלית מרכזית שמובילה להקצאה לא יעילה של משאבי הטבע, ולפגיעה ארוכת-טווח בסביבה.

דוגמה רלוונטית לכשל שוק כזה היא כלים חד-פעמיים: הם מייצרים תועלת עצומה בשימוש, ומחירם כמעט אפסי. אלא שמחירם משקף את עלות הייצור הפרטית של יצרניהם, ואינו משקף את העלות החיצונית הכרוכה בסוף חיי המוצר. חלק ניכר ממוצרים אלו מוצא את דרכו לשטחים הפתוחים ולים, שם הוא מתפורר למיקרו-פלסטיק הפוגע ביצורים הימיים ומגיע גם לגופינו.

במקרה כזה, הכלכלה הסביבתית תטען כי יש צורך במדיניות ורגולציה שתפנים את העלות החיצונית (למשל מס) ואכן, ישראל צפויה, תחת מסגרת חוק "המזהם משלם", להשית מס של 100% על השימוש בכלים חד-פעמיים מפלסטיק, מתוך הערכה שזה יוביל להפחתה של 41% בהיקף השימוש.

צעד שנראה הגיוני, אבל לא בטוח שיביא תועלת

לכאורה נראה מהלך נכון, אך ספק אם הוא יצליח להביא לתוצאות המיוחלות בלי לגרום לבעיות חברתיות והעמקת אי השוויון. מעמד הביניים ישתמש פחות, לעשירים העלאת המחיר לא באמת תשנה, השכבות החלשות שהן הצרכניות העיקריות של כלים חד-פעמיים יפחיתו צריכה באופן שולי ויכרעו תחת הנטל. עבור מגזרים אלו (בעיקר החרדי והערבי) העלות האלטרנטיבית לחד-פעמי גבוהה מאוד (רכישת מדיחי כלים, עלות מים ועלות זמן). וכך, סביר להניח כי הם יחרקו שיניים ויישאו בנטל המס, שנוכח הביקוש הקשיח יגולגל כולו עליהם. מה שירע את אי השוויון הכלכלי עוד יותר.

מהלך של מיסוי על פלסטיק חד-פעמי שהיה מלווה בסבסוד על כלים חד-פעמיים מבמבוק למשל, יכול היה להוביל לתוצאה טובה יותר. אלא שבמשרד להגנת הסביבה השימוש בחד-פעמי באשר הוא, גם אם הוא מתכלה, הוא דבר פסול שיש להוקיע ממקומותינו.. זה לא מפריע לעובדי המשרד להגנ"ס לנסוע ברכב פרטי על פני תחבורה ציבורית (צודקים, זה הרבה יותר נוח). צריך לזכור שלאדם החרדי הממוצע טביעת רגל סביבתית נמוכה מזו של האדם החילוני. הוא נוסע הרבה יותר בתחבורה ציבורית, צורך פחות לנפש, ולא מרבה בנסיעות לחו"ל.

נראה שכמו המשרד להגנת הסביבה, ממשלות בכל העולם עושות cherry picking ביחס למסקנות וההמלצות של כלכלנים סביבתיים. נוח יותר להקשות על המעמד הבינוני והנמוך כמו למשל להטיל אגרות גודש, כאשר אין באמת אלטרנטיבה לתחבורה ציבורית, מאשר להטיל מס פחמן או לסבסד טכנולוגיות של לכידת פחמן ישירה. הכלכלה הסביבתית הצליחה להציל את הצמיחה, אך לא את הסביבה. נראה שראשי מדינות לקחו בשתי ידיים מהכלכלה הסביבתית את הטענה שאין לתלות את האשם בצמיחה אך לא מיהרו ליישם רגולציה משמעותית שתמנע את הפגיעה בסביבה. השאלה היא האם עכשיו הוא לא בבחינת too little and mostly too late.

הכותבת היא חוקרת ומרצה במחלקה לגאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר-אילן