ברעם טועה: המנהיגים של היום אינם מוסריים פחות ממנהיגי העבר

בטורו של השר לשעבר עוזי ברעם בעיתון זה הוא מזכיר את סרטו של אבי מרזוק "קלון" (ששודר בערוץ "כאן 11"), משווה את המציאות של ישראל בסוף שנות ה-70 למציאות היום ומעלה ביטויים כמו: "הנורמות של אז", "הגישה הנורמטיבית של אז", "נאשם בפלילים", "חסידים שלא לוקים בבושת יתר" ו"מה שהייתה פעם בושה הלכה ונמוגה".

אלא שבניגוד לדבריו של ברעם, הרף המשפטי, המוסרי והציבורי שקיים היום הוא מחמיר הרבה יותר. התנהלות והתבטאויות שיכולות היו לעבר מתחת לרדאר של העין הציבורית בקלות רבה, היום ייחשפו במהירות ובאותה מהירות ייבעטו ויסולקו - וטוב שכך.

הערכיות והמוסריות אינם מושגים השייכים למחנה פוליטי כזה או אחר וגם לא למנהיגים בתקופה כזו או אחרת. אפשר אפילו להסתכן ולקבוע כי רמת המוסריות של המנהיגים היום היא גבוהה יותר - לא בהכרח פועל יוצא של אישיותם אלא ביטוי להסתגלותם למציאות העכשווית בה מתקיימת שקיפות וביקורת ציבורית רבה יותר.

גם אם לא מסכימים עם דרכו הפוליטית של מנהיג כזה או אחר, חייבים לנהוג עימו בהגינות משפטית וציבורית ובפרספקטיבה היסטורית. בוודאי שיש להיזהר בהטלת דופי בציבור המצביעים ולשלוח אותם לחוש בושה. מצביעים לא אמורים לחוש בושה בשל הצבעתם, הם בוחרים באדם על-פי השקפת עולמם, וזו זכותם המלאה. לכל אזרח, גם לדמות ציבורית באשר היא, עומדת חזקת החפות כל עוד לא הורשע, והוא אינו יותר אשם מדמויות ציבוריות אחרות ששמן עלה לכותרות בהקשרים בעייתיים.

קיים קו מחשבה לפיו המנהיגים של היום הם נהנתנים, חסרי קו אידאולוגי וחסרי בושה לעומת המנהיגים של פעם, שהיו צדיקים, כל אחד בדרכו שלו, באופן הגורם לל"ו הצדיקים להחוויר לידם. לראיה מביא השר לשעבר ברעם את ההליכים שלא היססו לנקוט נגד שני הבכירים אברהם עופר ואשר ידלין בסוף שנות ה-70. 

זמנים אחרים

המציאות של מדינת ישראל אינה המציאות ששררה בה לפני שנים רבות. לשמחתנו, המדינה פורחת ומציגה נתונים כלכליים מרשימים. לא נכון לבחון את המנהיגים של היום בסטנדרטים של פעם.

שני ראשי הממשלה, הנוכחי והקודם, הם אנשים מוכשרים שצברו הון עוד לפני כניסתם לפוליטיקה ובעלי יכולת השתכרות גבוהה. לא הגיוני לצפות מהם ללכת ולהתגורר בצריף בקיבוץ שדה בוקר, מה שלא הופך אותם לאנשים בלתי מוסריים. דוד בן גוריון ומנחם בגין היו מנהיגים צנועים שחיו חיים צנועים, מתאימים לתפיסת העולם אותה עיצבו בשנים קשות של חייהם ובחיי המדינה שבדרך. לא נכון לצפות שהמנהיגים יתנהגו כך היום. התקופה השתנתה, והזמנים הם אחרים לגמרי.

בלתי אפשרי להשוות את רמת המוסריות של המנהיגים של היום לזו של פעם, ולא ניתן לקבוע כי רמת המוסריות שלהם נמוכה יותר. המוסריות של המנהיגים נבחנת יום-יום, שעה-שעה, באופן שלא היה קיים בתקופה בה דן הסרט "קלון". זאת כתוצאה משינוי כללי המשחק בכל הנוגע למידע - הן בהיבט של נגישותו והן בהיבט של פרסומו.

באותן שנים לא הייתה קיימת אותה שקיפות כמו זו הקיימת היום, הודות לאחיזה שקנה חופש הביטוי במהלך השנים בציבור הישראלי לעומת היקפו לפני 50 שנה. יכולת התיעוד הנתונה לכל אדם באשר הוא, הקלות שבה ניתן לצלם ולהקליט, כשפעם הדבר היה נחלתם של בעלי מקצוע בלבד, המהירות שבה מידע מתפשט, כמו אש בשדה קוצים, הצנזורה הרפה לעומת זו שהייתה קיימת פעם והיכולת של כל אדם לפרסם דבריו ברשתות החברתיות כתוצאה מאותה זרימת מידע - שינו את המציאות מן הקצה אל הקצה.

מעל הכול, שום אמירה של מנהיג אינה "כזה ראה וקדש" כמו בעבר. הדור של היום המצויד במידע רב יותר, מהימן יותר וממקורות מגוונים יותר, יודע להטיל ספק ולשאול שאלות נוקבות בזמן אמיתי. כל דמות ציבורית מודעת לכך ומתנהלת בהתאם.

אם ננסה ולו לרגע להעמיד את המנהיגים של פעם ברף המוסרי כפי שהוא קיים היום, לא בטוח שהם היו עומדים בו בהצלחה. אפשר רק להשתעשע ברעיון מה היה קורה אם למשל אמירות של מנהיגים ביולי 1959, כשבועיים וחצי אחרי שפרצו מהומות ואדי סליב (כפי שנחשפו על-ידי העיתונאי גידי וייץ בעיתון "הארץ" בשנת 2014), היו צריכות לעמוד לבחינת הציבור בסטנדרטים של היום. אמירות אלה הופנו כלפי בני עדות המזרח, המפגינים, וכללו ביטויים כמו "יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו", או "חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק", ועל זריקת האבנים של המפגינים נאמר "אולי למנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל" - אמירות שעל-פי כל קנה-מידה לא יכולות להיחשב מוסריות.

דברים אלה, לו היו נאמרים היום, עם השקיפות ומהירות זרימת המידע, היו מרעידים את אמות הסיפים. לא ניתן להעמידם לצד טענה לרמת מוסריות גבוהה יותר של המנהיגים בעבר. יותר מכך, התבטאויות כאלה לא מתחילות ומסתיימות בהיבט המוסרי - הן מעלות את השאלה האם מנהיגים שכך אכן חשבו על חלק גדול בעם, בני עדות המזרח, התאימו לקבל החלטות הנוגעות לעם כולו, ועד כמה החלטותיהם וקו המחשבה שלהם משליכים על חיינו היום וממשיכים וגובים את מחירם מהחברה הישראלית.

כל זה מצטרף לסימני שאלה שעלו למרחב הציבורי כבר מזמן לגבי התנהלות חלק ממנהיגי העבר שהיו בצמתים קרדינליים של קבלת ההחלטות. יהיה ראוי יותר להסתכל על התקופה הנוכחית ולהעריך את הדרך שעשתה החברה והמרחב הציבורי בישראל, מאשר להסתכל אחורה ולנסות לצייר תמונה ורודה מדי של העבר.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומרצה בחוג לכלכלה וניהול באקדמית גליל מערבי