שנה אחת של מלחמה: האם אתיופיה קורסת?

ברשימת מצעדי האיוולת (ספרה המפורסם של ברברה טוכמן), מצעדו של אבי אחמד צריך לתפוס מקום של כבוד. בדיוק נמרץ לפני שנה, ראש הממשלה הצעיר והמבטיח של אתיופיה, חתן פרס נובל לשלום, החליט לצאת למלחמה קטנה בהרי הצפון נגד אויבת מושבעת: מפלגת השלטון של חבל טיגריי, על גבול סודאן.

זו נועדה להיות מלחמת הצ׳יק־צ׳אק. צבא הממשלה, על מטוסיו ועל טנקיו, יצעד אל מקלה, עיר הבירה של טיגריי, ויחסל במהירות את "החזית העממית לשחרור טיגריי" (TPLF). היא המרתה את פיו שבועות אחדים קודם, כאשר ערכה בחירות מקומיות נגד דעתו (וניצחה בהן, איך לא). אבי טען אחר כך, שהטיגריאנים תקפו בסיס של צבא הממשלה, ולא הייתה לו אפוא ברירה אלא להשיב אש. המלחמה התנהלה על פי התכנית. מקלה ורוב חלקי טיגריי נפלו במהירות לידי צבא הממשלה, בהשתתפות פעילה של צבא אריתריאה השכנה ובעזרת מיליציות אתניות מקומיות.

  

את יום השנה למלחמת הצ׳יק־צ׳אק, אבי אחמד מציין בהטלת מצב חירום, ובקריאה נואשת לתושבי אדיס אבבה "להגן על שכונותיהם". מכל עבר באות ידיעות על התקדמות של טורי מורדים בדרך העולה אל אדיס.

סוכני משטרת הביטחון עוברים מבית לבית בעיר הבירה, כדי לגלות "תומכים סמויים של TPLF", לשון אחר: לעצור כל דובר טיגריאנית. במדיה החברתית נשמעו ביום רביעי אזהרות מפני כוונה של אבי להשתמש בטיגריאנים של אדיס כ"מגן אנושי" נגד המורדים.

"להתגונן, להדוף ולקבור"

חיל החלוץ של המורדים נמצא בערך 250 ק"מ מעיר הבירה, מה שנשמע די רחוק, אבל מוטב לזכור שהמרחק בין אדיס לבירת טיגריי, מקלה, הוא כמעט 1000 ק"מ. התקדמות המורדים הוחשה בימים האחרונים, והרושם הוא שלא הרבה מכשולים מפרידים ביניהם לעיר הבירה, אם אמנם אדיס היא יעדם.

אבי קרא ביום א׳ לאתיופים "לצעוד עם נשק ועם כל הבא ליד כדי להתגונן, להדוף ולקבור את ה־TPLF הטרוריסטים". הוא נוהג לכנות אותם "גידול סרטני", וכמה ממקורביו משתמשים בלשון הגובלת בהסתה לרצח עם.

זה ימים אחדים שבמדיה החברתית רווחים דיווחים על בהלה בחוגי השלטון באדיס; על קציני צבא בכירים המפנים את משפחותיהם לניירובי; ועל דיפלומטים המתכוננים ליציאה חפוזה. ביום שני השבוע, הפרלמנט האתיופי הכריז על מצב חירום, והעניק סמכויות דיקטטוריות לאבי. עכשיו, הוא חופשי לעצור ולגייס את מי שהוא רוצה.

שתי מתקפות, שתי תבוסות

ערפל המלחמה סמיך, מן היום הראשון שלה, וזהירות ניכרת מתחייבת. אבל ממשלה, המכריזה מצב חירום וקוראת לאזרחים להגן על בתיהם, מאשרת שהמלחמה אינה עולה יפה. בחמשת החודשים האחרונים היא פתחה שתי מתקפות גדולות נגד המורדים. הראשונה, בחודש יוני, הסתיימה בתבוסה מהממת. הטיגריאנים חזרו ותפסו את בירתם מקלה, והצעידו כמעט 10,000 שבויי מלחמה ברחובותיה.

השנייה, בחודש שעבר, התחילה לא בטיגריי אלא בחבל השכן, אמהרה. העובדה הזו כשלעצמה מלמדת מה קרה מאז חודש יוני. הטיגריאנים הרחיבו את המלחמה אל אמהרה ואל חבל נוסף, עפר (Afar). הסיבה העיקרית הייתה הצורך לפרוץ הסגר שהממשלה הטילה על טיגריי. לאתיופיה עצמה אין מוצא לים, והיא מסתמכת בעיקר על נמל ג׳יבוטי. הדרך מג׳יבוטי חוצה את עפר ואת אמהרה. שיירות מזון ואספקה רפואית נעצרו בדרכים העולות מחוף ים סוף, וחמישה מיליון בני אדם הועמדו בסכנת רעב.

חיל האוויר האתיזופי נשלח לתקוף מטרות בתוך טיגריי. שוב, רב הנסתר על הגלוי במלחמה הזו, המתנהלת על רכסי הרים, באזור שהממשלה ניתקה מהאינטרנט ומהרשת הסלולרית; אבל נראה שמטוסי הממשלה פגעו בעיקר במטרות אזרחיות, ומכל מקום לא הייתה להם השפעה של ממש על מהלך הלחימה.

לא זו בלבד שצבא הממשלה לא הצליח להדוף את ה־TPLF אלא שהטיגריאנים העמיקו את התקדמותם באמהרה. בשבוע שעבר, חיל החלוץ שלהם פגש את חיל החלוץ של חזית השחרור של אורומו, ארגון הלוחם לאוטונומיה, או לעצמאות מלאה, של חבל אורומו, בדרום אתיופיה. לצירוף הזה נודעת חשיבות עצומה. הטיגריאנים אינם אלא 7% של אוכלוסיית אתיופיה. האורומו, לעומת זאת, הם 35%. האמהרה הם 28%. לפי הדיווחים, כוח משותף של הטיגריאנים ושל האורומו הוא המסכן עכשיו את אדיס אבבה.

הטיגריאנים היו "המוח האסטרטגי"

כל זה אגב נשמע כמו חזרה על מאורעות 1991. אותו ארגון טיגריאני הנהיג אז מרד נגד המשטר הצבאי הקומוניסטי. המרד כילה את כוחותיו של המשטר. כאשר גוועה התמיכה הסובייטית/קובנית, המשטר התמוטט. ב־1991 נמלטו ראשיו אל מחוץ למדינה, והטיגריאנים עטורי הניצחון נכנסו לאדיס.

הם כוננו ממשלה סמכותנית, שלא לומר עריצה, שהחזיקה מעמד 25 שנה ויותר. הרוב הגדול של האתיופים נשמו לרווחה ב־2017, כאשר המונופול הטיגריאני הסתיים, ואבי עלה לשלטון. הטיגריאנים חזרו הביתה, אל מי האפסיים של אחד החבלים העניים ביותר באתיופיה, אבל, כפי שלמדנו בשנה האחרונה, הם לא איבדו את כישרונותיהם הצבאיים.

רשיד עבדי, פרשן ותיק לענייני הקרן המזרחית של אפריקה היושב בניירובי, הציע ביום ג׳ בחשבון הטוויטר שלו שלושה הסברים ל"התמוטטות אחד הצבאות הטובים ביותר באפריקה".

● הטיגריאנים היו "המוח האסטרטגי" של צבא אתיופיה. הם עזבו או סולקו ב־2020, כאשר אבי החליט לצאת למלחמה. הטיגריאנים קיבלו אפוא את הגנרלים הטובים ביותר באתיופיה. 

● אבי החליט לבסס את המלחמה על מיליציות אתניות, בייחוד אלה מאמהרה. הצבא הלאומי נדחק לעמדת שוליים.

● "מלחמות אזרחים שוחקות את רוח הקרב של צבאות מקצועיים".

ואקום ענקי במזרח אפריקה

לפני שנה אחת בלבד, אבי אחמד קיווה לחזק את שליטת הממשלה המרכזית בכל חלקי אתיופיה. קשה להאמין שעכשיו מתחילה להישאל במלוא הרצינות השאלה אם אתיופיה תוכל להתקיים בתור שכזאת לאורך זמן.

ניצחון של הברית הטיגריאנית־אורומית עשוי להחליש את המדינה האתיופית במידה כזאת שממשלתה המרכזית תהיה נומינלית בלבד, והכוח הממשי יעבור לידי ממשלות החבלים. תרחיש עוד יותר קיצוני הוא, שאתיופיה תתפרק לגורמיה.

זו אפשרות מבהילה. היא תפתח ואקום ענקי במזרח אפריקה, ותזמין את התערבותן של משתתפות חיצוניות, מן השכנות המיידיות, עבור דרך המעצמות האזוריות, וכלה במעצמות עולמיות. למרבה העניין, הבסיס הצבאי היחיד של סין מעבר לים נמצא בג׳יבוטי, בסמיכות מיידית לבסיס אמריקאי.

ישראל תמיד חשבה את שלומה של אתיופיה לאינטרס לאומי. היא אפילו תמכה בשעתה ברודנות הקומוניסטית, כדי לסכל את עצמאות אריתריאה. לא עזר לה, ובסופו של דבר אריתריאה העצמאית פיתחה קשרי ביטחון עם ישראל, אם כי היא משחקת משחק ציני ומורכב.

איראן נמצאת מעבר לים סוף הצר, בהרי תימן. טורקיה מתעניינת, והציעה למכור רחפנים לאתיופיה, ממין אלה שעזרו לאזרבייג׳ן להביס את ארמניה בשנה שעברה. מצרים וסודאן מתעניינות במי הנילוס.

לא עסקנו כאן כלל באסון ההומניטרי עצום הממדים שמלחמת השווא של אחמד אבי הניבה. יהיו אשר יהיו המנצחים בשדה הקרב, עמי אתיופיה כבר הפסידו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny